יוסק'ה אחיטוב, יוסק'ה שלי

שרגא בר און, שהיה יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה, מספר על יוסקה אחיטוב, שהלך אמש לעולמו.

אורח באתר , ט"ז בסיון תשע"ב

לכל אחד יש את היוסק'ה שלו – אמרו כל הדוברים בהלוויה – ובכל זאת לכולנו יש את אותו יוסק'ה. כלם תיארו את אותה דמות של איש חכם וצדיק. ישנם כל כך מעטים שפיהם, לבם ומעשיהם שווים ושהם שווים בפני הכל ללא הבדל גיל, מין ומעמד. זה היה יוסק'ה – המורה והמחנך שהיה פתוח באותו אופן לכל אדם. אני הייתי אחד מאותם שזכו באותו יוסק'ה בהזדמנויות משלי. כמה זיכרונות:

יוסקה מציל לי את האמון בחיים הדתיים

 ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים הצילה את האמון שלי בחיים הדתיים. אני הייתי בדרך החוצה כשבמקרה התגלגלתי לשלושה חודשים לעין צורים. הרב ביגמן ויוסקה היו השער המחודש שלי לאימוץ אורח חיים דתי. הגשר היה מידה אחת שלהם: כנות. אנשים שחייהם תורה ושתורתם חיים. אנשים שמוכנים לחשוף את לבם, את שיקולי דעתם ואת לבטיהם – גם לפני נער שזה עתה הגיע לישיבה.

 אני זוכר בתמונות, כמו אתמול, את המפגש הראשון עם יוסק'ה. הגעתי לישיבה לבד, בלי קבוצה וצורפתי לשיעור של הרב ביגמן. בשבועות הראשונים למדתי לבד. ביום הראשון מישהו לקח אותי למטבחון – לקפה. כשמזגתי את החלב נשפך לי קצת לרצפה. לא הספקתי אפילו להניח את החלב על הכיור והנה מתחתיי כבר הסתער אחד הר"מים על הרצפה עם מטלית כדי לנקות. הרבה ר"מים צדיקים היו לנו בישיבה, אבל אין אחד שיתבלבל ולא יידע לזהות בסיפור הפשוט הזה את יוסק'ה. לאחר שהוא קם הוא הציג את עצמו וישר התחיל לשאול עלי והזמין אותי לשיעור שלו ולביתו.

 יוסק'ה אהב את המלאכה ושנא את הרבנות. כשחשבתי פעם שאני מכבד אותו והצגתי אותו בפני חבר כ"רב שלי, יוסק'ה"; הוא אמר: "אינני רב". חזרתי והצגתי אותו: "יוסק'ה אחיטוב, גדול מרבן שמו", חזר הוא ואמר: "ומה הרבותא?, אני פשוט אינני רב!".

יוסקה מציל לי את הרב קוק

 נכנסתי לשיעור. יוסקה מלמד את הרב קוק זצ"ל. אהבה מגולה ותוכחה מוסתרת. אני הגעתי לישיבה כבר מלא בכעס ברנרי על הרב קוק:

"...ותיתי לו לרבנו אברהם יצחק הכוהן, שאחרי כל הנחותיו המבולבלות וחזונותיו המופרכים, שכולם אינם אלא תולדת הלך נפש קרועה לשניים (למרות כל אופטימיותה החיצונית, שהיא טובעת בעולם האור...) ואחרי כל נבואותיו המסתוריות, שאוי לה ל"התחיה" אם עליהן תשליך יהבה- הוא מסיים בפסוק: "צדיק באמונתו יחיה". אכן! את זה שומעים ואת זה גם יבינו בני הקהילה היפואית. אפס כי אז רק למותר הם כל הפיטפוטים שב"הניר" ואין מקום לכל הפרכוסים ש"באחדות ושניות", ואין צורך בכל הכירכורים שב"מהות הכפירה"....[1]

 יוסקה אהב ואהיב את הרב קוק, בבחינת שיהא שם שמיים מתקדש על ידך. שוחחתי אתו כמה וכמה שיחות אישיות על שבהן דברתי בחוצפה לא מבוטלת. יוסק'ה לא ביקר אותי – לא על הסגנון ולא התוכן; רק אמר: "אני לא רואה כך את הדברים", "יש גם דברים אחרים ברב קוק". יתרה מזו, הוא עודד אותי לכתוב את מחשבותיי. לימים, הגשתי לו אותם כעבודה חצופה במסגרת הכשרת המורים. הוא החזיר לי אותה בציון 100 והוסיף בעל פה: "אתה באמת עדיין חושב כך, הרב קוק שלי הוא קצת אחר". לקח לי עוד קצת זמן להשתכנע, יוסקה, אבל אמרתי לך שהיום גם הרב קוק שלי הוא קצת אחר.

יוסקה מציל לי החינוך

 מאז הרבה שנים הייתי בקשר כזה או אחר עם יוסקה, לומד את כתביו ומחליף מפעם לפעם חומרים ורשמים. פעם, על כוס קפה בדרך לסמינר במכון הרטמן הוא שאל אותי: "ומה אתה עושה עכשיו".  ספרתי לו שסיימתי לרכז את הקמת בית הספר של הבנות ושאני מתכנן לסיים את הדוקטורט.

-          ומה עם חינוך?, יוסק'ה שאל.

-          עם החינוך אני חושב שסיימתי.

-          מה פתאום?! אתה עוד צעיר. זה מוקדם מדי בשבילך לעזוב כבר את החינוך.

יוסק'ה המחנך הדגול הציל לי גם את החינוך.