מכתב לאחיי המוחים

אדם דובז'ינסקי , כ"א בסיון תשע"ב

אדם דובז'ינסקי
אדם דובז'ינסקי
ערוץ 7

אין אנו מוחים אלא נגד עצמנו

בקיץ 2011 יצאנו למחאה צודקת.  בשל טעויותינו, לא זכינו לנצח ולא הבאנו הישגים.  רוב המוחים פרש מזמן מהמערכה, ואילו אנו נותרנו במחאתנו.  מזה זמן, עומדות גם בפנינו שתי האפשרויות.  אבקש להציג כאן את העמדה הבלתי פופולארית ולטעון, כי עלינו לבחור בהפסקת פעולות המחאה ולא בהמשכן. 

זאת, לא רק מפני שאנו נתפסים כליצנים בלתי רלוונטיים, אלא בעיקר למען חיינו האישיים והקולקטיביים.  אין שום תענוג בהודאה בתבוסה, ולעומת זאת קיים משהו ממכר במחאה, ממכר ממש.  אגב התמכרות ותוצאותיה ההרסניות, גם אתם – כמוני - מכירים אנשים שאיבדו מקומות עבודה ואף משפחות בגין ההתגייסות הטוטאלית.  אולי הגיע זמן גמילה.

מחאה היא אסקפיזם מושלם, מסביבתנו ואפילו מעצמנו.  הבה נתוודה על האמת:  אנו מוחים משום שלא טוב לנו בחיינו האישיים.  ובעיקר אנו מוחים נגד העובדה, שטרם מצאנו את מקומנו בשדה העשייה. 

מהיכרות טובה של רוב הפעילים המרכזיים במסגרות המחאה השונות, אני מעז להעריך:  המאפיין המשותף לכולנו, אחיי, הוא הפרש ניכר בין הכישורים הגבוהים לבין המיקום הבינוני בשוק העבודה ובתחום הפעילות הציבורית.  דומה שהרצון לבטא את עצמנו – אולי אפילו לקבל הכרה, הוא אשר מכתיב לעיתים את הפעולות, את הזעקה.

האחריות שלנו - מחאה איננה עשייה

אך מחאה אינה - ואסור שתהיה - דרך חיים.  היא איננה מקצוע.  אין מוחים במשך חודשים ושנים.  במילון אבן שושן מוגדרת מחאה כך:  "עִרְעוּר וְהִתְנַגְּדוּת, הַבָּעָה שֶׁל הִתְנַגְּדוּת נִמְרֶצֶת לִדְבַר-מָה:  הַצִּיר יָצָא מֵאוּלַם הָאֲסֵפָה לְאוֹת מְחָאָה.".  אפילו הדוגמה בה נוקט אבן שוֹשן מבהירה את הדברים היטב – המחאה היא אקט נקודתי, קצר בזמן בטיבו.  הבה לא נהפוך למקופחים מקצועיים, גם אם מקופחים אנחנו. 

זו הייתה הרי בחירתם השגויה של ערביי ארץ ישראל, החל במלחמת העצמאות – ואולי עוד לפני כן.  מותר וצריך לעסוק בפיתוחה של המדינה – פיתוחו של הקולקטיב, כמו גם בשיקום חיינו, בבחינת "לבנות ולהיבנות".  ודאי תסכימו, שלא באנו למחות ולהימחות...  הן בזמן שאנו מוחים, אחרים עושים.  אולי זה סוד כוחו של ציבור המתיישבים.  בעוד אנו עסוקים בטענות (מוצדקות!) כלפי כל מה שלא הוגן, עסוקים הם ביצירה – בבניין הארץ.  המילים השליליות שלנו, מול המעשים החיוביים של אחינו.  אכן, עדיף מעש מחוץ לקו הירוק, מדיבור בתוכו.

האחריות של נתניהו - באין חזון ייפרע עם
מחאה היא אסקפיזם מושלם, מסביבתנו ואפילו מעצמנו. הבה נתוודה על האמת: אנו מוחים משום שלא טוב לנו בחיינו האישיים. ובעיקר אנו מוחים נגד העובדה, שטרם מצאנו את מקומנו בשדה העשייה

בנימין נתניהו העניק פעם ראיון אומלל במיוחד, מתוך ניסיון לעודד את הציבור;  משהו בסגנון כי יאמר איש לאשתו 'נעבוד קשה יותר, ואז נוכל לקנות מכשיר די.וי.די'.  בארצות הברית, אכן חשים האזרחים בתוך הביצה הקפיטליסטית כדגים במים (פרט לאלה שמתייבשים מתוך מחסור...).  אך העם היהודי קשה עורף הוא, ואינו ניתן לשָׁחדי הלב.  לא כל מה שהתאים לרומאים (Panem et Circenses) ולממשיכי דרכם טוב לנו.  העם הבלתי משוחד שלנו, נולד ליותר - אפילו יותר מאשר מכשיר DVD, עם לחם או בלעדיו. 

לצעירי המחאה, לצעירי הארץ, מגיע להגשים אידיאלים ולברוא עולמות כאבותיהם.  במקרא נאמר כי בְּאֵין חָזוֹן, יִפָּרַע עָם (משלי, כ"ט, י"ח).  העם הזה מוכן להתגייס לכל מאמץ.  נתבעין להקריב עצמם למלחמה או לייבוש ביצות ונותנין.  נתבעין להקריב מזמנם וממרצם למחאה מְסֻשֶּׁנֶת וּמְנֻרְגֶּלֶת (מלשון סושי ונרגילה) ונותנין.  אופייה של אומה זאת הוא לתת – בין למשכן ובין לעגל הזהב (ירושלמי, שקלים, א', א').  ואם לא תציב בפניה אתה משימות, תעשה היא דברים אחרים – לאו דווקא לרוחך.

זמן להתעלות

אני מלא קנאה בדורות שקדמו לנו.  מקנא על שהייתה להם הנהגה, אשר הציבה אתגרים לאומיים שנפרטו לאתגרים אישיים.  אכן, אבותינו זכו להגשים עצמם.  אך הנה, אחיי – כך נולד האתגר של דורנו, והוא קשה מאתגרי הראשונים:  היות שהנהגת המדינה לא משכילה להניח בפנינו משימות, אין לנו אלא להתעלות.  עלינו להציב לעצמנו מטרות, אישיות וקולקטיביות, ולחתור להגשמתן על ידי עשייה. 

עשייה, לא מחאה. ולא שלילה. האם זו המורשת שאנו מבקשים להותיר – מורשת הלא־לא?!  בתלמוד נאמר כי "לא שק ותענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים" (תענית, ט"ז, א').  הצער, גם אם הוא מבוטא יפה – כגון בהפגנות עתירות ידוענים, אינו מביא ישועה ומזור.  קל מאוד להצביע על הדברים הרעים, וקשה מאוד לשנותם.  די למחאה, די לומר די.  הגיע זמן לשוב לחיי המעשה.  הגיע הזמן לשוב ולחיות!