קניתי ארבעים באלף

חבל שחגיגת ספר אמיתית מתקלקלת בכל שנה, והפעם בצורת חוק שאינו נאור, אינו חופשי והוא הכל חוץ מאהבת הספר

ד"ר גבי אביטל , כ"ב בסיון תשע"ב

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

שבוע הספר שהפך, כמה טוב, לחודש הספר, מעורר כמה רדומים מרבצם. יש כאלה החוסכים כל השנה לקראת המבצעים ויש כאלה אשר יחפשו וימצאו מציאות. כך או כך, אם ננקה את הקיטורים המחזוריים של הסופרים והוצאות הספרים, יש בשבוע הזה מן החגיגיות.

השנה הגדילו שאת, סופרים ותיקים ויחצניהם. הם לחצו ולחצו ולבסוף קיבלו חוק המחייב להשאיר מחירי ספרים של סופרים מסויימים לפרק זמן ממושך ועל מחיר שאין מתחתיו מאום. חוק שרק סופרים מהוללים מארץ הקודש יכולים לבקש. לפתע נבחרי הציבור הם נחמדים, הח"כים והשרים מחוזרים. וגם אם במרומז שכדאי להם מאוד, שהרי איך אתם מסכימים לחרפה ולבושה שמוכרים לציבור "ארבעה במאה"? ואם מישהו מהרהר מעט, שיזכר במערכון הספרים של הגששים החיוורים: גם לפני ארבעים שנה דיברו על ספרים בקילו, ועוד דברים מצחיקים על הסופרים המיוסרים.

למרות שאין אדם מעיד על עצמו, הפעם הנני חורג מהוראה זו. עינת ניב, עורכת ראשית של הוצאת 'כתר', מאשימה בצורה עדינה את כל מי שקונה ספרים במבצעי "4 במאה", "בגזל כלשהו". ובכן, אינני גזלן, ומעולם, עד כמה שזכרוני מאפשר, לא גזלתי. אולי כמה דקות מקוראי המאמר הנוכחי.     עוד היא מציינת בצער רב, כי עצם המבצעים גורמים לזילות היצירה, הספר, הספרות, ובעצם מנתק את היצירה ממשמעותה הספרותית.

במילים הבאות אבקש להרגיע מעט את אווירת הנכאים, רגע לפני שיעבור החוק שאושר בוועדת השרים לחקיקה במליאת הכנסת. לעינת ניב, אל דאגה. ח"כים יתמכו בו מאימת המבקרים, והוא יעבור מפחד
מישהו שכח שהוצאת ספרים היא עסק לכל דבר. תחרות ושוב תחרות היא נשמת אפה של התרבות החופשית. מוסד או מקדש, סופר או משורר החיים על קצבאות הממסד ישבעו כסף וישכחו את מטרתם: הצגת מעלותיה ונקודות החושך של החברה בה הם יושבים
השררה התרבותית ולא מטעמי כבוד אמיתי לספרים ולכותביהם. נדמה לי שכל שנה בחודש הספר חלה התעוררות די מפחידה בקרב סופרים ועורכים ראשיים. אין שנה שלא יצהירו על עגמת הנפש בה הם נתקלים כאשר הם אמורים לקבל את תמלוגי השנה מהכתיבה.

מדוע זה קורה? מפני שאני חונכתי וגדלתי על כך שסופר לא אמור לספור כסף. סופר אמור לספור כמה נשמות הוא האיר מתרדמת הייאוש, כמה נפשות הוא עינג לאור מנורת הלילה רגע לפני שינה. הוא אמור לספר את האמת בפרספקטיבה של דור או שניים, לעבור בין דרדקי ישראל ולספר להם אגדות חז"ל, להרביץ תורה בתלמידים שאינם יודעים קרוא וכתוב מפאת ההוראה העילגת של העברית, והוא יכול להתפרנס היטב. אבל הסופר וסנגוריו מחפשים את הכסף המובטח מהשלטון שבדרך כלל הם מבקריו החריפים.

מישהו שכח שהוצאת ספרים היא עסק לכל דבר. תחרות ושוב תחרות היא נשמת אפה של התרבות החופשית. מוסד או מקדש, סופר או משורר החיים על קצבאות הממסד ישבעו כסף וישכחו את מטרתם: הצגת מעלותיה ונקודות החושך של החברה בה הם יושבים. מתוך ראייה נשגבה של חזון ולא דרך הסדק של הפרוטה. מי יכול לממן מטרות אלה? אני, האזרח הפשוט אשר מעמיס על כתפי כמה עשרות ספרים פעם בשנה. כולם, עד האחרון שבהם, נישאים אחר כבוד, הלוואי וכולם היו במבצעי "שמונה במאה".

 ואם רשת הספרים גורמת לי אושר בכך שהיא מחלקת את כספי לארבעה ומקלה עלי ועל שכמותי, מדוע שאתלונן בפניה? ההיפך. אני אודה לה עד כלות הנשמה. מפני שספר קריאה שעלות ייצורו לא יותר מ-10 שקלים אין שום סיבה שהוא ינחת עלי עם שטר של מאה. ולמי ששכח, סופר ותיק לא ירויח מאומה. מי שיפסיד הוא הסופר הצעיר שאת ספריו לא ידפיסו. אולי יספידו טרם זמנם.

קביעת מחיר מינימום הוא דבר רע מכל בחינה. הוא התערבות בשוק החופשי. הוא מרחיק את מי שכספו דל והוא מחזק את מי שלעיתים קרובות קונה ספר בשביל המדף בכסף רב. הוא מעמיד באור עמום את תמיכתם הבלתי מסוייגת של סופרים במחאה החברתית, מפני שהספר יתאים למחאת שמנת ולא למצוקת אמת. מפני שאם סופרי השמנת דורשים במפגיע להוציאם מרשימת הספרים המבזה, אז ברור שמושאי כתיבתם לא יקראו את ספריהם. טוב, לא נורא, כבר אמרנו שאין קשר בין כתיבתם המשומנת בכסף הממסד לבין נתיניו העניים.

חבל שחגיגת ספר אמיתית מתקלקלת בכל שנה, והפעם בצורת חוק שאינו נאור, אינו חופשי והוא הכל חוץ מאהבת הספר. חבל מאוד שאני אמור לסבסד את מי שמזלזל בכבוד הספר, בכבוד הכסף, בחרות שלי לבחור וגם להחליט שהספר אינו ראוי לי גם אם עליו מוטבע השטר של מאה שקלים, פחות שניים.