בשעת כתיבת שורות אלו, נראה כי כבר נפל גורלה של גבעת האולפנה. איומו של ראש הממשלה עשה את שלו. השרים נשמטו בזה אחר זה מתמיכה בחוק ההסדרה. 

מפני כך הימים הבאים עלינו (אני מקווה) לטובה. יהיו ככול הנראה מלאים בוקה ומבלוקה. שורות של מאות לובשי מדים שחורים. הנושאים את דגל ישראל עליהם לשווא. מול קהל תמים של צדיקים. המחרפים נפשם על מנת להגן על "כבשת הרש" הנגזלת. בתי תושבים שנקנו במלוא כספם. כאשר גורמי המדינה שסיפקו את אישורי הבנייה שבג"צ קבע כלא חוקיים. לא נושאים כל אחריות, ולא מספקים פיצוי הולם לתושבים.

כל זאת למרות שהערבי הטוען לבעלות על הקרקע, עדיין לא הוכיח בעלותו, מעולם הוא לא עיבד אותה, וכנראה גם לא יעבד אותה בעתיד. קרקע שלכל היותר שווה מליון שקל, אולם הפינוי עצמו יעלה למשלם המיסים 14 מליון שקל. זאת מלבד האפשרות שכאשר תושבי הבתים יתבעו את המדינה על רשלנות פושעת בגין אישורי הבניה שבית המשפט פסל, הם עשויים לקבל לפחות מליון שקל לכל בית. כך שכנראה מדובר על הוצאה של למעלה מ- 44 מליון שקל, עבור אדמה העולה פחות ממליון.  העוול והאטימות זועקים לשמיים, אך אינם נשמעים באוזניהם ובליבם הערל של מקבלי ההחלטות, שופטי בג"צ, לובשי המדים השחורים ומפקדיהם.

מה הועלנו בזעקותינו ?

מנהגו של עולם הוא שכאשר מכים אדם, הוא צועק. שכאשר תינוק סובל הוא בוכה. אך על האמת להאמר : התינוק לא יודע שכאשר הוא יבכה אימו תגיע ותספק לו את מבוקשו. הוא בוכה ללא קשר לכך. הוא בוכה כי הוא רעב , כי הוא סובל וכדומה. הוא עדיין לא יודע שבכיו יזעיק את אימו. היא פשוט פתאום מגיע כשצריך אותה.  אך אנחנו המבוגרים יודעים, שכשם שריבונו של עולם קבע במציאות שתינוק יבכה בצר לו. כך לא פחות מזה קבע כי נפש אימו תצא לקראתו לספק לו את מבוקשו.  ללא שהתינוק ידע שבכיו הוא שהזעיק אותה לעזרתו.

בדומה לכך ריבונו של עולם קבע שבמהלכים נפשים מסוימים, אף אדם בוגר בוכה, צועק, זועק, מייחל לישועה שלא תמיד רואה מהיכן תבוא. ומה מועיל בכך  ? הרי מלבד תפילה (שהיא חשובה מאוד) לאלוהי השמים והארץ שיושיע בדרכיו. באופן מעשי לכאורה ע"פ רוב אין הבכי מביא פתרון כל שהוא בכנפיו.

אלא שהאמת העמוקה היא שלא כך הם פני הדברים. ואף בכיו של המבוגר פועל דברים שלא מודע אליהם. באופן נפשי אישי פנימי כלפי עצמו. ובאופן מעשי אצל הסובבים אותו. כפי שפועל בכיו של התינוק ומניע לפעולה את אימו ובני משפחתו. ללא שהתינוק כיוון לכך.

גלגלי הגאולה מונעים מדמעות

בגאולת מצרים, אם כל הגאולות. היו אלה זעקות בני ישראל שעלו מתוך סבל השיעבוד הנורא. שהניעו את גלגלי הגאולה קדימה. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את עונינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים.

כגודל הסבל גודל הזעקה, וכעוצמת התפילה גודל הגאולה.

כך גם היה בגאולת פורים : "צומו עלי אל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים (תפילה וזעקה) ואחרי כן נבוא אני ונערותי אל המלך"  אמרה אסתר המלכה לפני כניסתה למלך אחשוורוש. והסוף ידוע לכולם. . . והעיר שושן צהלה ושמחה

בדומה לכך גם נעו גם גלגלי הגאולה הנוכחית. הציונות החילונית לא היתה קמה ומקימה מדינה ליהודים. ללא צרות הגלות הנוראיות.  במשפט דרייפוס לדוגמא, לא רק הקטגוריה היתה נגועה באנטישמיות ובשחיתות מוסרית. אלא אף השופטים (שבדומה לשופטי בג"צ שלנו ) היו מוטים מראש. וכן הרכב ההגנה של דרייפוס (בדומה לפרקליטות שלנו)  מעל בתפקידו כמגן בכוונת מכוון, מפני מניעים אנטישמים.

אך אירוע זה שכוונתו היתה לפגוע בעם היהודי ולהצר את צעדיו. הפך ע"י עיתונאי יהודי חילוני מתבולל שנחשף לו, (בנימין זאב הרצל) לנקודת המשען להרמת הפרויקט הציוני כולו.  שהביא להקמת המדינה, ולהרמת קרן ישראל בעולם כולו. כך שגם במקרה זה. דמעותיו של דרייפוס המסכן, שלא ידע ישועה מיד נוגשיו. הביאו לגאולה גדולה לאין ערוך מאשר ציפה לה. אף על פי שהוא בעיניו כבר לא זכה לראותה.

בעקבות משפט דרייפוס הרצל הפך את עורו, מיהודי מתבולל שרצה לנצר את כל עם ישראל. ליהודי נלהב המוכן להקריב את כל אשר לו עבור גאולת ישראל( ע"פ תפיסתו) מפני העוול המוסרי האטימות והשינאה לה זכה דרייפוס ממערכת המשפט הצרפתית. זה היה הרגע בו הבין הרצל,  כי הצדק והמוסר לא נמצאים בקרב הנאורות האירופאית החדשה. אלא אצל אלו שחשב קודם לכן כאשמים בכל הצרות והמכות הניתכות עליהם. 

עד למשפט דרייפוס חשב הרצל כי הנאורות והקידמה הם נחלתו של בית המשפט הגבוה לצדק בפאריז, ושלאורו יש ללכת. אחרי המשפט  קבע הרצל כי הנאורות המוסר והצדק נמצא אצל היהודים. ואילו הגויים הקובעים כי "יש שופטים בפאריז" הם החשוכים והכסילים.

העוול המוסרי ואי הצדק והשוויון לפני החוק שמשפט דרייפוס. גרמו להרצל זעזוע עמוק שהביא אותו להזדהות  עם הצד של העם היהודי לדורותיו , לרתום את עצמו להצלחתו – וכל השאר מצהיב מעל דפי ההיסטוריה.

גלגלי התשובה של עם ישראל מונעים מקריסת אמונות קטנות

ללא ספק דורנו הוא דור נפלא של תשובה. אם בפסקה הקודמת הזכרתי את ד"ר הרצל החילוני המתבולל. כיום בארץ ישראל ישנו תהליך איתי אך יציב של חזרה בתשובה או לכל הפחות התחדשות הרצון ללימודי יהדות אצל הדור הצעיר שלא גדל על ברכי היהדות.  אולם, תופעת החזרה בתשובה לא התחילה סתם כך ביום בהיר אחד. קדם לה משבר עמוק שפקד את עם ישראל. – מלחמת יום הכיפורים. 

לא פעם שמעתי ממורי ורבי הרב דוב ביגון  את סיפור הקמתו של מכון מאיר שבקרוב ל- 40 שנות קיומו עברו דרכו עשרות אלפי חוזרים וחוזרות בתשובה, ומהווה המוסד המרכזי לחוזרים וחוזרות בתשובה בציונות הדתית.  היה זה בימים שאחרי מלחמת יוה"כ. התחילו להגיע בזה אחר זה אנשים צעירים לישיבת מרכז הרב וביקשו קרבת אלוהים אחרי השבר המורלי הנורא שהיה אז בעם. אנשים שחזרו מהמלחמה ולא ידעו את נפשם. חפשו תשובות לשאלות קיומיות. שאלות שעד הלם המלחמה לא נזקקו להתמודד איתם.  אחד מהם היה בן קיבוץ חילוני מהצפון בשם אפי איתם. שהיה מראשוני הלומדים במכון מאיר. שהלך והוקם מתוך ישיבת מרכז הרב, בעקבות גל החזרה בתשובה שהתחיל פוקד את החברה הישראלית מפני השבר הגדול של מלחמת יום כיפור. גל תשובה שהתחיל אז, והפך לתנועת תשובה יציבה המקיפה מאות אלפי יהודים בארץ.

הדרך העולה מהרצל, מלחמת יום כיפור, גבעת האולפנה, לבית המקדש

לא לא טעיתי, ישנה דרך העולה מסיפורו של הרצל המזועזע מהעוול המוסרי, המואס בבתי המשפט שהיו נראים לו עד אז כנאורים ומתקדמים. ובוחר מחדש בעם היהודי. דרך החזרה בתשובה בעקבות שבירת האופוריה במלחמת יוה"כ.

דרך גבעת האולפנה הגורמת לציבור החילוני במדינת ישראל לעבור את התהליך אותו עבר הרצל במשפט דרייפוס.

שהרי אם נצרף את כל הסיפורים האלו ביחד נמצא. כי לא מן הנמנע שעם הריסת בתי גבעת האולפנה, תוך רמיסה על זכויות אדם, זכויות קניין, עוול מוסרי, משפטי. ובנוסף לכל אווילות כלכלית. יהיו הרבה אנשים "חילונים" דוגמת הרצל שליבם יחמץ לנוכח הרס הבתים שלא בצדק, לא ביושר, ולא בחכמה.   ויעברו לצד השני של המתרס הפוליטי.  . .היינו לצד של המתנחלים.  המיצגים את היהדות השורשית שנגזלה מעם ישראל בדורות האחרונים

יהיו גם יהיו כאלה שמאמינים לבתי המשפט כאורים ותומים. שכל משענתם המוסרית והערכית תקרוס כאשר יבינו את גודל העוול והשחיתות המשפטית והמוסרית שבפסיקה זו. מהם  יהיו שיצטרפו לספסלי בית המדרש בעקבות שבירת אלילי המשפט המושחתים והרשעים.

שלא להחמיץ את השעה

 אולם לצד תובנה זו. אנו עלולים להחמיץ את השעה לגל חזרה בתשובה המוני בעם. כפי שהחמצנו את השעה לכך בחורבן גוש קטיף וצפון השומרון.

כמי שהגיע לגוש קטיף שלושה שבועות לפני הגירוש הנורא. על מנת לתמוך ולעזור. התוודעתי לתופעה חמורה הבאה בעקבות הרצון לשמור על שלימות האומה והצבא. כוונתי למפונים שרקדו עם מפניהם. כמו גם הבנה (נסתרת או גלויה) כי כל צד משחק את התפקיד שלו, ואוי לנו המתנחלים אם השוטרים והחיילים יסרבו פקודה ולא יפנו אותנו. למרות הבכי וזעקות השבר. לכן כל הסיפור היה נדמה בעיני המפנים כהצגה אחת גדולה. ולא פגיעה שלא תשוער בחיי בני אנוש. פגיעה שהיא  חציית קו אדום. שכמוה כפקודה לאונס ורצח.  מה שגרם למפנים להבין כי אין עוול מוסרי במעשיים. או לכל הפחות להבין ששלמות הצבא, הפקודה, ודת הבג"צ. יותר חשובים מהעוול "הזמני" הנגרם לתושבים ולמדינה כולה. לכן אין להם סיבה לחשוב פעם נוספת ולתהות על מעשיהם. הם בסדר, שהרי אפילו המפונים רמזו להם להמשיך. או אפילו בגלוי רקדו איתם ואמרו בקול גדול כי אוי לו למי שיפר פקודה זו.

בסופו של יום, אם אין עוול, אין חרטה, אין תהייה על המעשים. ודאי שלא חיפוש של דרך חדשה או  חזרה בתשובה.

בסופו של יום הציונות הדתית מפני עודף מוטיבציה לאומית. פגעה במפעל הציוני, ופספסה מנוף שהיה לה לחזרה בתשובה מדרך ניהול המדינה החילוני. המתעלם ממורשת האבות ומסורת היהדות.

כולי תקווה כי עוד ימצא פתרון כזה או אחר לפרשת גבעת האולפנה. אך אני סמוך ובטוח ב-ה' גואל ישראל כי הכל לטובה. וכי גם אם הגבעה תהרס. עומק האמת במציאות היא, שחובה על אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. למרות שבאימפולסיביות הרגשית רובנו לא נוהגים כך. אך השכל הישר הרואה למרחוק יודע לספר את סיפורו של בנימין זאב הרצל. ולהגיד כי גם בפרשה זו קומה חדשה יכולה להבנות ולבצבץ בעם מתך הריסות המבנים. זאת  אם רק נפעל עם אל גם בבניית הקומה הזו. ולא נמסמס אותה שוב כמו בגוש קטיף.

כך אולי בע"ה מתוך הריסות המבנים תצמח קומה חדשה של ציונות חילונית שתעבור כמסה מכריעה לצד הציונות הדתית ותאמר לה אתם בראש.