יצחק שמיר: איש האמונה

שמיר הבין לעמקה את בעיית ההתבוללות, וראה בה סכנה ממשית לעם-ישראל. זו הייתה סיבה נוספת להערצתו הגדולה לרבי.

הרב יוסף גערליצקי , י"ג בתמוז תשע"ב

הרב גערליצקי
הרב גערליצקי
צילום: יח"צ חב"ד תל אביב

הידידות הנעימה שהייתה לי עם אישיותו המיוחדת של ראש הממשלה מר יצחק שמיר התחילה דווקא בשלהי פעילותו המדינית והפוליטית.

אמנם, כבר בשנות השמונים נפגשתי עימו במספר הזדמנויות, יחד עם חסידי חב"ד נוספים, במסגרת פעילותי בשליחות הרבי מליובאוויטש בארץ הקודש. אך להיכרות מעמיקה ולידידות אמיצה עימו ועם משפחתו זכיתי רק מאוחר יותר, לקראת סיום כהונתו כראש ממשלת ישראל.

ברצוני לתת דגש על תכונה מרכזית ופנימית בחייו, שבמבט לאחור עברה כחוט-השני לאורך כל שנות עבודתו הגדולה למען עם ישראל וארץ ישראל: איש של אמונה.

אמונה אמיתית, פנימית, פשוטה וברורה באלוקי ישראל, באמיתות תורת ישראל ובנשמת עם ישראל. אמונה יוקדת, גם אם עצורה כלפי חוץ, אך חמימה ומלהיבה בלב פנימה. אמונה זו, גם אם לא הזכיר אותה מפורשות – שכן הייתה כל כך פשוטה ומובנת-מאליו בעיניו – היא היא שהובילה אותו לאורך השנים לעמידה אמיצה ואיתנה על עקרונותיו, במידה שהפליאה את הסובבים אותו, גם הקרובים אליו ביותר. בכוח אמונה זו פעל והוביל מהלכים שהיו נראים "תמוהים" ו"קיצוניים" למבקריו. הוא לא התחשב בהם, לעיתים היה נראה גם שלא התחשב במציאות. פעם התבטא באוזניי "אם היינו מתחשבים במציאות בעולם, היינו היום בכלל יושבים פה בארץ ישראל?"

זכורני בתחילת שנות התשעים, כאשר מזכיר המדינה האמריקני היה מבקר תדיר במזרח-התיכון לקידום רעיונות ה"שלום", היה שמיר מקפיד לקבל את פניו בהעלאת התנחלויות נוספות על הקרקע ביו"ש... לא היה זה מעשה "דווקא" ילדותי, היה זה מהלך של אמונה. הוא האמין בכל ליבו שמעשים שיחזקו את אחיזתנו בארץ, דווקא הם יעניקו לנו את הכוח להתמודד מול לחצי העולם. הוא האמין שלא אנו המגינים ושומרים על ארץ-ישראל, אלא ארץ ישראל, בזכות אלוקי ישראל, היא המעניקה לנו את הכוח, היא המגינה עלינו.

אמנם, חייו מלאי התהפוכות והתלאות עוד משחר-נעוריו לא הניחו לו לבטא בגלוי אמונה זו בחייו האישיים בתדירות. הסובבים אותו מאז ומעולם חשבוהו לרחוק מיהדות ומאמונה בתורה ומצוותיה. אך אני, שראיתי את ההתרגשות והדמעות בעיניו כאשר הנחתי עימו תפילין, את הרצינות והתמימות עת קיים מצות לולב בחג הסוכות כאשר היה מגיע מידי שנה לסוכתנו, בתל אביב, את הרגש בקולו כאשר אמר בכוונה מילות ברכה או תפילה – זכיתי לראות, מבין סדקי וחרכי ליבו, ניצוצות מאור אמונתו הגדולה, פורצים מעומק נפשו פנימה. הוא אמר את מילות הברכה עם כל רגש ליבו ונפשו, בסערת רגשות ממש.

ראויה להתייחסות בפני עצמה היא הערכתו והערצתו, או שמא נאמר זאת שוב – "אמונתו" – ברבי מליובאוויטש. יצחק שמיר, שרבים ראו בו מנהיג אמיתי ונדיר בתקופה חסרת מנהיגות של ממש, דווקא הוא ראה ברבי מליובאוויטש את דמות המנהיג הרוחני האמיתי של עם ישראל בדורנו. שוב ושוב היה מבקש ממני לשמוע את דעתו של הרבי בעניינים העומדים על הפרק. בשיחותינו ופגישותינו מאז הסתלקות
כאיש-אמת וכמנהיג אמיתי, לא חשש יצחק שמיר להודות בפה מלא, שאכן צדק הרבי כאשר חזה שעצם הדיבורים והמשא-ומתן עם אויבינו ב"ועידת מדריד", יובילו להגברת הלחץ ולויתורים מסוכנים של ישראל בעתיד
ו של הרבי זי"ע, גם כאשר כבר חלף כמעט עשור שנים מאותו יום מר ונמהר, הייתה פעמים רבות נפלטת אנחה גדולה מעומק ליבו: "אוי, כמה אנחנו זקוקים לרבי היום!..."

הוא לא היסס לבטא את הערצתו זו ברבים, גם בפורומים של פוליטיקאים ואנשי-תקשורת, מחברי-תנועתו או ממתנגדיו באירוע במלאות שלושים יום לפטירתו של הרבי, הופתעו מאות המשתתפים לראות את שמיר מדבר בהתרגשות ובהערצה על הרבי, משל היה תלמידו המובהק. בין הדברים אמר שמיר: "...לעולם אזכור בהרגשת תודה עמוקה את מכתבי הרבי אליי. דבריו הברורים והמשכנעים עודדוני מאוד וחיזקו את רוחי. אשריי שזכיתי ... צר לי, צר מאוד, שבשעה קשה זאת הלך מאיתנו הרבי וקולו הרם החודר ללבבות נדם, ואינו נשמע בימים אלו...

"..חצרו של הרבי, המשמשת מוקד עליה לרגל לאלפים, אינה "חצר" ככל ה"חצרות" ... זאת היא חצר ללא גדרות, פתוחה היא לכל רוחות השמים, והיא עוסקת בכל עניני כלל ישראל. כל המתרחש והמתהווה בין יהודים ברחבי העולם נכלל בסדר-יומה של "חצר" זאת. הרבי ראה עצמו תמיד רבם של כל ישראל, ללא הגבלה גיאוגרפית וללא הגבלה אחרת כלשהי. דתיים כחילוניים, מכל זרם וחוג...

"פתוח הוא ביתו של הרבי, לכל עניין יהודי, ויש בו נכונות לטפל בכל שעות היממה כדי להגן ולעזור לכל יהודי במצוקה. כי אצל הרבי אין מסתפקים רק בתפילה ובברכה, אלא מוכנים ומזומנים לכל עניין הדורש מעשה מיידי, להתגייס בפועל, לעמוד בפרץ ולהדוף כל סכנה לעמנו ... שליחי הרבי מופיעים במקומות מרוחקים ומסוכנים כמלאכים מושיעים אשר לא נרתעים מדבר כדי לעזור לאחים יהודיים. כי חזקה עליהם מצות רבם, להושיט יד עוזרת לכל יהודי באשר הוא, גם אם מחייב הדבר מסירות נפש בלי גבול. הרבי הקים את צבא הסולידאריות היהודית, החובקת זרועות עולם..."

כאיש-אמת וכמנהיג אמיתי, לא חשש יצחק שמיר להודות בפה מלא, שאכן צדק הרבי כאשר חזה שעצם הדיבורים והמשא-ומתן עם אויבינו ב"ועידת מדריד", יובילו להגברת הלחץ ולויתורים מסוכנים של ישראל בעתיד. הוא סיפר לי כי מעולם לא התכוון להסכים לנסיגה של שעל אחד משטחי ישראל תמורת כל מחיר שבעולם, והסכים להשתתף בוועידה רק כדי להתחמק מן הלחץ האמריקני, אך לא השכיל לראות את אשר ניבא הרבי, שבהמשך למו"מ זה יובילו מדינאים ישראליים חלשים ורופסים מדיניות של ויתורים ונסיגות, אותה כינה "התאבדות לדעת".

שמיר הבין לעמקה את בעיית ההתבוללות, וראה בה סכנה ממשית לעם-ישראל. זו הייתה סיבה נוספת להערצתו הגדולה לרבי. שוב ושוב היה מספר לי בהתרגשות ובהערכה על שלוחי חב"ד שפגש בעולם, ועל מסירות נפשם לשמירה על הגחלת היהודית ועל שמירת זהותו של עם ישראל. "שלוחי הרבי מצילים מידי יום ביומו את עם ישראל", היה אומר לי. אני זוכר איך היה קורן מהנאה כשבימי חודש אלול הייתי תוקע בנוכחותו בשופר, "אחח.. זה תקיעה של חבדניק".. היה אומר כשהוא מתמוגג מעונג. "חב"דניק" היה בשבילו סמל השלימות של 'אידישקייט' וגאוה יהודית.

הוא האמין בגאולה. הוא לא התבייש לסיים את נאומיו בהבעת תקווה זכה ובטחון עז בגאולה אמיתית ושלימה בקרוב, שאז עם ישראל כולו ישכון לבטח בארצו כאשר "וגר זאב עם כבש", ו"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". הוא אכן האמין וייחל לכך בכל ליבו.

ילדיו גם הם ממשיכים בדרך זו של גאוה יהודית שורשית ועמוקה, באמונה בה' ובתורתו ובארץ ישראל. יהי רצון שיהיה מליץ יושר, בזכות זכויותיו הרבות בהגנה על חיי יהודים בארץ הקודש, עבורם ועבור כל צאצאיו, לחיים של שמחה בריאות ונחת. (נפטר ביום שבת קודש, יו"ד תמוז תשע"ב. יהיו דברים אלו לזכרו ולעילוי נשמתו)