אין סיבה למסיבה

פרופ'' אביעד הכהן , כ"א בתמוז תשע"ב

פרופ' אביעד הכהן
פרופ' אביעד הכהן
צילום: ערוץ 7

מסע היחצ"נות הגאוני שליווה את הכרעת הדין, יצר רושם שהפרקליטות היא הנאשמת ואולמרט הוא התובע. המציאות שונה בתכלית.

לאהוד אולמרט היו אתמול הרבה סיבות לשמוח. אבל סיבה למסיבה – ממש אין לו. זיכוי הוא זיכוי. לעומת האלטרנטיבה, זיכויו משלושה אישומים מתוך ארבעה בהחלט מהווה נימוק טוב לשחרור אנחת רווחה ומצהלות שמחה, ולו לרגע.

עם זאת, הקורא בעיון את נימוקי הכרעת הדין, ואינו מסתפק בשלל הקלישאות שנתלו בה באמצעי התקשורת במהלך יום אתמול לא יתקשה לגלות כי בשתי הפרשיות המרכזיות הזיכוי לא נבע מהיעדר אשמה אלא רק "מן הספק". התביעה כשלה במשימתה להוכיח את האשמה "מעל לכל ספק סביר", רמת ההוכחה המיוחדת הנדרשת במשפט פלילי. 

הקורא בעיון את הכרעת הדין יגלה עוד שגם בית המשפט שזיכה, פה אחד, את אולמרט בפרשת ראשונטורס, מצא לנכון להעיר, בלשונו הדיפלומטית, כי גרסת אולמרט ולפיה "לא היה מודע" לגביית הכספים העודפים ושימוש שנעשה בהם, אגב רישומי המרמה שבהם הורשעה אשת סודו שולה זקן, "אינה חפה מקשיים".

הדברים נכונים שבעתיים לגבי הרשעתו של אולמרט באישום הרביעי, בעבירה של הפרת אמונים. כל הרשעה היא קשה וכואבת, והפעם הראשונה בישראל שבה מורשע ראש ממשלה לשעבר בפלילים, בוודאי אינה  מקור לגאווה, לא לנאשם ולא לציבור.
אין לנו פרקליטות אחרת והיא אינה קבלן הרשעות. אילו הכרעתה – לשבט או לחסד, בעד הגשת כתב אישום או נגדה, הייתה חורצת גורלות, לא היה עוד צורך בבתי משפט

בניגוד לדימוי ה"קל" שמנסים להדביק לה, מדובר בעבירה שהעונש המרבי עליה הוא עד שלוש שנות מאסר. נקל לשער שבנסיבות העניין העונש שייגזר על אולמרט יהיה רחוק מאד מרף זה, ולו בשל התפטרותו מראשות הממשלה ועינוי הדין שעבר בשנים האחרונות. אך מכאן ועד הקלת ראש בהרשעה זו הדרך רחוקה.

גם הממצאים העובדתיים (ולא המסקנות המשפטיות שביקשה הפרקליטות להסיק מהם) שהוכחו  בדבר העברת אלפי דולרים, לעתים כמזומנים בתוך מעטפות מזומנים, לשר בישראל אינם נורמה  שראוי להתגאות בה. בוודאי לא כאשר מדובר לא רק במישור הפלילי, אלא במישור הציבורי שבו לא די בהיות אדם זכאי מחמת הספק אלא ראוי להציב רף גבוה הרבה יותר של ניקיון כפיים וברות לבב.

הפרקליטות, כמו כל גוף אחר, אינה חפה מטעויות. כמו בפרשת קצב, גם כאן נאמרו מפי אנשיה דברים שראוי היה כי לא ייאמרו בטרם עת. אנשיה חייבים לעשות בדק בית יסודי, במיוחד לנוכח הערות שונות שזרועות בהכרעת הדין ומלמדות כי יותר מפעם אחת נעשו שגיאות בניתוח הראיות ובמסקנות שהוסקו מהן.

אכן, בדיקה זו צריכה להיעשות דרך קבע, לטובת הפרקליטות עצמה, ולחיזוק אמון הציבור בה, ולא תחת צלה המאיים של גיליוטינה תקשורתית בצל משפט מתוקשר.

אין לנו פרקליטות אחרת והיא אינה קבלן הרשעות. אילו הכרעתה – לשבט או לחסד, בעד הגשת כתב אישום או נגדה, הייתה חורצת גורלות, לא היה עוד צורך בבתי משפט.

המבחן שהפרקליטות  צריכה לשקול בשעת מעשה הוא קיומו של "סיכוי סביר להרשעה", סביר ולא מוחלט.

הרשעת אולמרט, גם אם בפריט אישום אחד מתוך ארבעה, וזיכויו בשני אישומים רק "מחמת הספק", כמו גם הרשעת שולה זקן בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה ובעבירה של מרמה והפרת אמונים, מלמדת כי הגשת כתב האישום לא הייתה מופרכת מעיקרה.

בית המשפט, שכאמור ביסס חלק מהזיכויים רק "מחמת הספק", גם לא טען בהכרעת דינו – כפי שנעשה במקרים אחרים - שהפרקליטות שגתה בעצם הגשת כתב האישום.

מעבר למעורבים הישירים, להכרעת הדין על תוצאותיה, השמחות והכואבות כאחד, חשיבות עצומה לביסוסו של שלטון החוק ולביצור אמון הציבור ברשות השופטת. הכרעת הדין המפורטת, המעמיקה והשקולה מלמדת פעם נוספת כי בישראל אין מכירים פנים במשפט, כי לא ניכר בה שוע לפני דל, וכי בית המשפט פוסק ומכריע, מזכה ומרשיע, כראוי וכנכון, לפי דיני הראיות ולא לאורם של דיני הכיכרות ומצהלותיהם.