אהוד אולמרט – לאן?

יוסי אחימאיר , כ"א בתמוז תשע"ב

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

"על פרקליט המדינה להתאבד" – אמירה מזוויעה זו, בלתי נסלחת, לא פליטת לשון, של מי שהיה פעם עורך "מעריב", אמנון דנקנר, היא שיא ההילולה של מקורבי אולמרט בעקבות פסק הדין במשפטיו. זוהי התרבות הפוליטית-ציבורית-התנהגותית של החברים-של-האהוד. אבוי לנו!

היינו עדים ביומיים האחרונים לבככאנאליה של שכרון-חושים וזחיחות-דעת, שתקפה את הדנקנרים, הבר-אונים, הבורגים, האיציקים, הגרנטים, היונה-יהבים ושאר חסידים-שוטים של ראש הממשלה לשעבר. ההתבטאויות והחיבוקים של אלה יחד עם הכותרות המוטות ב"ידיעות מוגזמות" וב"הארץ לא שלנו", לאמור זיכוי - כל אלה מלמדים לא רק עד להיכן הידרדר המוסר הציבורי, אלא גם ובעיקר על הקשר שבין אהדה לאישיות מסויימת לבין נטיותיה הפוליטיות-השמאליות.

ייחלתי וקיוויתי שאהוד אולמרט ייצא זכאי. אני זוכר לו חסד היותו בן ל"משפחה הלוחמת", בוגר נחלת ז'בוטינסקי. אבל יותר מכל – עובדת היותו בעבר ראש הממשלה ואיש ציבור ישראלי. חשבתי בלבי: לוואי ולא נצטרך לחזות בעוד איש במעמדו - המואשם, מורשע ונשלח לכלא. והנה אני מוצא את עצמי כותב שורות אלה בצער רב ובאכזבה אין-קץ. אכזבה מאהוד ומהמהפך שעבר.

אולמרט אמנם זוכה בשתי פרשות, וטוב שכך. אבל הוא גם הורשע – וזה חמור כשלעצמו – בפרשה שלישית. גם הזיכוי, ככל שהוא זיכוי לכל דבר, טבול בספקות של שלושת השופטים, באמירות שאינן לתפארתו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט.

ונשאלת השאלה: אילו הועמד אולמרט זה לדין רק בפרשה אחת – מרכז ההשקעות, שבה חוייב - מה אז היו הכותרות בעיתו
אהוד אולמרט הוא איש מוכשר ופתלתל, שמצד אחד יכול מצד אחד לכתוב מאמרי הספד נפלאים על ז'בוטינסקי, בגין ושמיר – ומצד שני לנקוט בקו מדיני הפוך לחלוטין מזה של אבותיו הרוחניים, כביכול
נים האינטרסנטים? מה אז היו אומרים אז החסידים השוטים והנהנתנים? כל אחד יכול לנחש ולדעת.

אלא שהוא וחבריו, אנשי הטפלון, יחד עם אותה תקשורת המחבקת וההופכת את האיש ל...גיבור לאומי ממש, הבליטו את הזיכוי על פני ההרשעה, הילכו אימים ואיומים פיסיים על פרקליט המדינה, ועשו ועוד יעשו חגיגות לחברם, טופחים לו על השכם וכבר מחזקים אותו לחזור לפוליטיקה, להיות מנהיג מחנה השמאל והמרכז.

וזוהי אכן השאלה העיקרית: על הזיכוי עוד ידושו ויתווכחו, יתמכו ויבקרו, יחזרו ויעסיקו שוב ושוב את דעת הקהל, כאילו אין לה למדינה בעיות אחרות להתמקד בהן. השאלה העיקרית היא – אהוד אולמרט לאן? אהוד אולמרט, לשעבר איש הליכוד, לשעבר האיש שהאשים את פרס כי יחלק את ירושלים, האיש ששינה את עורו ומקבל היום ברכות מאבו-מאזן - האם בכוונתו להעמיד עצמו שוב לבחירת הציבור?

הן זהו אהוד אולמרט שנהיה לאיש שמאל קיצוני, שמוכן למכור את אדמת המולדת בזול, שנכנע בזמנו לרובן המכריע של הדרישות הפלשתיניות, שהיה נכון לא רק למסור את יו"ש לטובת "מדינה פלשתינית" הכוללת את מזרח ירושלים, אלא גם לקלוט "פליטים" פלשתיניים בתוככי ישראל! זהו אולמרט שמציוני-בית"רי נהפך לפוסט-ציוני ממש. ולכן, מה פלא שכל השמאל תומך בו ומחבק אותו, ומייחל ליום ששוב יצטרף לחיים הפוליטיים בלי שכתם של קלון דבוק בו?

והרי עם כל שמחת הזיכוי, בל ישכחו גם חבריו המתהוללים, כי ה"סחבק" שלהם הורשע לפחות בעניין אחד של הפרת אמונים וצפוי להיענש על כך. לראשונה בתולדות ישראל מי שהיה ראש ממשלה - הורשע בפלילים! אבל מעבר לזה, וזה מה שצריך להטריד – יש קלון  פוליטי על אדם שהמיר דתו, כלומר דעתו, שאביו המנוח היה אולי מתהפך בקברו למשמע העמדות המדיניות של בנו השלישי.

אהוד אולמרט הוא איש מוכשר ופתלתל, שמצד אחד יכול מצד אחד לכתוב מאמרי הספד נפלאים על ז'בוטינסקי, בגין ושמיר – ומצד שני לנקוט בקו מדיני הפוך לחלוטין מזה של אבותיו הרוחניים, כביכול. איש שבגד בכל עקרונותיו שעליהם גדל והתחנך, ולהם הטיף עוד מגיל צעיר, כדי לפתוח בקריירה פוליטית ולהגשים שאיפות שלטוניות-אישיות.

בית המשפט אולי ימנע בסופו של דבר את שובו של אהוד אולמרט לפוליטיקה, אבל קודם כל הציבור בישראל הוא שחייב להגיד לו: לא! הציבור חייב למנוע את שובו לפירמידה השלטונית, ואולי אפילו לראש הפירמידה של מי שנהפך מאיש ארץ ישראל השלמה לאיש ארץ ישראל החצוייה. אם איננו רוצים שמדינת ישראל תתפרק מנכסיה, תיכנע לאויביה, תפגע במהותה הציונית ותתנער מכל אמונותיה – יש לומר ציבורית לאולמרט: די לנו ממך, מדרכך הנלוזה, מהכשרון שלך להרע, לפחות בפוליטיקה.

ואל נשכח: עדיין "הולילנד" מחכה לאיש הזה בדרך...