לשחרר את ה"ביצה" שבראש המיגזרי

אולי הגיעה השעה לצאת עם הפנים החוצה..הבעייה היא שהנושאים העוסקים בבעיות המגזר, גורמים להתעסקות יתר פנימית ומצומצמת.

ד"ר צבי מוזס , ד' באב תשע"ב

ד"ר צבי מוזס
ד"ר צבי מוזס
צילום: עצמי

רבות מדובר על הביצות של הרווקים המאוחרים בציבור הדתי לאומי. ירושלים, אשר על בסיס חוויות הביצה בה נוצרה הסידרה "סרוגים", גבעת שמואל ולאחרונה ת"א.

אלא שמדובר ב"ביצה שנולדה ביום טוב", כלומר, הביצה לא נולדה אצל הצעירים ככלל, ולאו דווקא דווקא הרווקים, אלא במבנה החברתי של המיגזר כולו. ביצה שמשמעותה חברה מלוכדת וסגורה יחסית עם שפה פנימית, שפת גוף, וקודים המיוחדים שלה. מן המפורסמות הוא "חוק הכלים שלובים" של הדוסים, האומר שבמפגש דתי לדתי תמיד ימצא מישהו שמכיר מישהו.

זו לא רק היכרות חברתית משפחתית של ציבור קטן יחסית,  אלא מדובר ביכולת להבנה ותיקשורת הדדית, אשר בהרחבה כוללת גם את הדתל"שים. למרות הריבוי, הגיוון  והפיצול המאפיין היום את החברה הדתית לאומית, הזהות הסרוגה עדיין נשמרת, הגם שהיא יותר שברירית ומפורקת.

 די לקרוא את הכותרות בעיתוני ואתרי המיגזר להתרשם מהעוצמה הרגשית של המאבקים הנוכחיים בתוך המיגזר, המלמדים על תסיסה ותהליכי שינוי חריפים. פעם זה חינוך נפרד ומעורב, פעם זו תכנית לימוד התנ"ך החדשה, פעם זו הדרת נשים, ותמיד מתלווה לכך התבטאויות של רבנים, ה"דוסים", "ישיבות הקו", הדוסים הפתוחים והמודרנים, ועד "בית הלל" המחודש. לכאורה נושאים חינוכיים וחברתיים חשובים, אבל מתחת לפני השטח מאבקים חריפים על זהות ושליטה.
המיגזריות בולטת בימי העיון של הקיץ, בעלוני השבת ובכל מקום. בקיץ, כל גוף המכבד עצמו במיגזר ממהר ליזום ימי עיון. מוסיפים לחום של הקיץ את החום של האווירה החברתית. על הפרק הנושאים המטרידים את המיגזר, על בעיותיו ותסביכיו.

המיגזריות בולטת בימי העיון של הקיץ, בעלוני השבת ובכל מקום. בקיץ, כל גוף המכבד עצמו במיגזר ממהר ליזום ימי עיון. מוסיפים  לחום של הקיץ את החום של האווירה החברתית. על הפרק הנושאים המטרידים את המיגזר, על בעיותיו ותסביכיו. כל נושא מקבל כותרת מיגזרית ראויה, לדוגמא, הכותרת של כנס  רבני צהר "להורות ציונית דתית משמעותית".

כאילו יש סוג של הורות כזו. הורות היא מושג  אוניברסאלי, והורות טובה אמורה ליצור איזון בין הסמכות ההורית וההבנה והאמפטיה לילד, הצבת גבולות וחינוך ערכי ברור ולא מבלבל. במקום לומר בוא ניצור מערכת ערכית ברורה כדי לא לבלבל את הילדים שלנו, מנסים להגדיר הורות ייחודית חדשנית למיגזר.

 והדברים אמורים דווקא ברבני צהר, אשר דווקא יוזמים ותורמים לשיח פתוח של הציבור הדתי לאומי עם העולם שמחוצה לו, ופועלים רבות לקירוב הציבור החילוני. כנסי הקיץ הם פעילות ברוכה של אלפי אנשים הצמאים אינטלקטואלית ורוחנית לידע ורעיונות חדשים, אולי לא למדנות של בית מדרש, אבל הרחבת דעת ועיסוק פורה ומבורך, וחשוב לעשות מאמץ שלא לצמצם את השיח לקטנות מיגזריות.  המיגזריות בולטת במיוחד גם בעלוני השבת, בפעילויות קהילתיות בהם יש כר נרחב של פעילות והתעסקות מיגזרית, מעט דברי תורה, מתובלים בהרבה פרסומות ורכילות. ניתן לעסוק בבעיות הקטנות שלנו, אבל אולי הגיעה השעה לצאת עם הפנים החוצה.

הבעייה היא שהנושאים העוסקים בבעיות המגזר, גורמים להתעסקות יתר פנימית ומצומצמת. סוג של התבשלות ובחישה נרקיסיסטית, מעין מהדורה מורחבת של מה שהיה בעבר אסיפות הקיבוץ.

אסיפות אלו היו תופעה חברתית מדהימה של אנשים ברמה אינטלקטואלית ואישית גבוהה, בעלי הישגים מדהימים בכל התחומים, המתעסקים בזוטות וקטנות. גם שם זה היה תוצר של חברה סגורה ומשפחתית מדי, עם מבנה אידאליסטי מדי, ולא מותאם למציאות האנושית. ככל שהעקרונות והאידאלים הם גבוהים ודרשניים, מול מציאות חיים קשה, כך הפער מייצר התעסקות יתר בקטנות.

 ראשיתו של המיגזר הדתי לאומי היה בראשית הציונות, המיזרחי והפועל המיזרחי, כאשר בניגוד להתבדלות של החרדים ואגודת ישראל חברו הציונים הדתיים לתנועה הציונית, ושמשו גורם משמעותי בהקמת המדינה. בהמשך גם בהובלתה באמצעות הקואליציה המסורתית של המפד"ל עם מפא"י בשעתו, ומפלגת העבודה.

הדתיים הלאומיים היו מיעוט במדינה, וסבלו מתחושות נחיתות ואפלייה של מיעוט בשנות ה-50 ןה-60. רק לאחר מלחמת ששת הימים, צעירי המפד"ל, ובהמשך גוש אמונים הרימו ראש ונסו ליצור חברה חלוצית ויוזמת. החבירה לממשלת הליכוד העצימה את כוחם הפוליטי, והביאה לרוח חדשה. בעשרים שנה האחרונות הלכה וגברה המעורבות של הציבור הדתי בכל התחומים בחברה הישראלית.

בצה"ל חל מיפנה דרמטי במעמד הדתיים,מדרגות הקצונה הזוטרה והביניים, עד לאלופים וסגן רמטכ"ל. בתעשייה, בכלכלה, בבנקים, בפקידות הבכירה משרדי הממשלה, בהייטק ובכל מקום, נוכחת בגאון הכיפה הסרוגה. אמנם הציבור הדתי לאומי עבר משבר קשה אשר בא לביטוי  בהיחלשות פוליטית משמעותית של המפד"ל והעדר אלטרנטיבה ראויה. השיא היה בפינוי גוש קטיף והמכות שספגה ההתישבות ביש"ע, המזוהה במידה מרובה עם המיגזר, ונוצרו שינויים של ממלכתיים ומתנגדים, של הקהילות בהתישבות מול הערים, הגליל והנגב לעומת יהודה ושומרון וכ'ד. כרגע יש נסיון להחזיר "עטרה ליושנה" במיפקד של הבית היהודי, וצפיות להתארגנות פוליטית חדשה,  אבל לכולי עלמא העוצמה החברתית של הציבור הדתי לאומי עדיין בשיאה, נוכחת, בועטת וקיימת.

על רקע זה נשאלת השאלה למה היום בשנת 2012 עדיין נוכחת הביצה המיגזרית שבראש, והאם מה שנכון הוא לשמר ולגבש את הלכידות המיגזרית. בתחום הפוליטי האם לנסות ולשחזר את המפד"ל בימיה הטובים, או לפרוץ למפלגת ימין מרכז רחבה יותר. בתחום החינוך האם לשמר ולחזק את הממ"ד, או להפתח לכיוונים נוספים. בתחום הקהילתי האם לפתח ישובים, או שכונות על טהרת המיגזר. או האם הגיעה השעה לעודד מנגנוני הסתגלות והשתלבות אחרים עם החברה הישראלית. והכל מתחיל בראש, להפסיק  לחשוב בשפה מיגזרית, ולשרת אינטרסים צרים של המיגזר, אלא להחליף קוד תרבותי וחברתי.

להערכתי השעה אולי עדיין איננה בשלה וכשרה לכך, אבל מדובר בתהליך, וזה צריך להיות הכיוון בו עלינו לפעול ולחשוב.