ברנע והמקהלה המזמרת

ד"ר דרור אידר , י"ב באב תשע"ב

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

לכאורה ביקור רשמי של מיט רומני, אולי נשיא ארה"ב הבא, בדומה לביקורו של הסנאטור מאילינוי, ברק אובאמה, לפני כארבע שנים. לכאורה, אינטרס ישראלי לשמוע הצהרות תמיכה משני המועמדים.

לכאורה, ישראל צריכה לשמוח שמועמד כה חשוב רואה לנכון לפרוס את מדיניות החוץ שלו מחוץ לארה"ב דווקא בישראל על רקע חומות ירושלים. ועוד איזה נאום פרו-ישראלי! לפני כמה ימים התקשה דובר הבית הלבן לחבר בין ירושלים לבין בירת ישראל, וכעת עומד מועמד רפובליקני לנשיאות ובטבעיות מדבר על ירושלים בירת ישראל.

אלן דרשוביץ פירסם השבוע מאמר הגון שבו אמר שהתמיכה בישראל חוצה מחנות בארה"ב ואינה עניין מפלגתי, משום ששני המועמדים תומכים נמרצות בביטחונה של ישראל. ובכל זאת, הביקור הנוכחי המחיש את ההבדל העקרוני בין רומני לאובאמה. בעוד אובאמה מדבר על ביטחון ישראל (בכל נאומיו), רומני מדבר על זכות היהודים על ארצם. הבדל גדול. לא למחזר רק את השיח הביטחוני אלא לעסוק גם בשיח הזכויות של היהודים. אבל כל זה רק לכאורה.

יש משהו מגוחך באוטומטיזם של הפרשנים הקבועים, כאילו מישהו בבית הלבן, או נציגים מטעמו בתקשורת האמריקנית דיבררו אותם לדעת - בבת אחת כולם פוצחים במקהלה אחידה: זו "התערבות בענייניה הפנימיים" של ארה"ב, במערכת הבחירות, ובכלל רומני וביבי הם פיונים על לוח השחמט של שלדון אדלסון. זה הספין הנוכחי בתקשורת. למפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית בארה"ב יש נציגים בישראל. לפי החוק, אזרחי ארה"ב יכולים להצביע גם פה. נציגי הרפובליקנים ערכו סעודת התרמה לכבוד מועמדם. לא אירוע יוצא דופן. אה, לא עבור המקהלה המזמרת.

יש מי שנגרר ומי שקובע את הטון למקהלה. אתמול פירסם הפרשן הבכיר של "ידיעות" נחום ברנע חיבור המכיל את שמות הקוד שיופצו בקרב אנשי שבטו, שנכון לעכשיו, הם עדיין הרוב המוחלט בתקשורת. ברנע חוזר על ההשמצות הרגילות בקרב השמאל העולמי והישראלי מאז סטאלין - התקף את האיש ברשעות, ואל תתייחס לעמדותיו האידיאולוגיות.

מהו העולם לפי ברנע וחבורתו? מאז הבין השמאל הישראלי שאין לו רוב בציבוריות, שנה אחר שנה הוא מתנתק והולך מהעם
לכאורה ישראל צריכה לשמוח כשמועמד לנשיאות בא לי-ם ונושא נאום פרו-ישראלי • לא כך אצל נחום ברנע וחבורתו: כתמיד, הם פוצחים בשירה אחידה, מתנשאת, ריקה - ונא לא לבלבל אותם עם העובדות
בישראל; מייחל ללחץ בינלאומי שיכפה על ישראל לבצע תוכניות התאבדות מדיניות.

כמו לא הספיקו לנו הסכם הדמים באוסלו, פיצוצי ההתאבדות הרבים, מלחמת ראש השנה (המכונה: אינתיפאדת אל-אקצה), ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. ההיסטוריה מתנפצת פעם אחר פעם על מפתנו של השמאל, אבל מדובר במאמינים בכת דתית - אל תבלבלו אותם עם עובדות.

אין בישראל היום דיאלוג בין שמרנים לליברלים, לא בין שמאל לימין, גם לא בין דתיים לחילונים. בעוד הצד השמרני או הדתי או הימני בוחן את טיעוני השמאל לאור המציאות המשתנה, מצד שמאל יש התעלמות והתנשאות ואפילו אידיאליזציה של בורות במסווה של אינטלקטואליזם דה-לה-שמאטע.

עיתונאי אמריקני בכיר מאוד נשאל שלשום האם כצעקתה, "האירוע מעורר תרעומת גדולה בתקשורת האמריקנית". הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. אכן התקשורת השמאלית בארה"ב תומכת באובאמה, כמו שרוב התקשורת הישראלית נלחמת בנתניהו. זה הסיפור. לא סיקור עיתונאי אלא סיקור פוליטי.

ברנע הפליא לגייס לטרונייתו גם את המשורר הלאומי ח"נ ביאליק. שתי ביצים נמצאות הפעם בקן הציפור, ובכל ביצה נמצא אפרוח יקר - "מיט" ו"ביבי". "שניהם ניזונים מאותו מקור; שניהם תולים באותו ארנק את שרידותם הפוליטית. לא היה דבר כזה ביחסים בין שתי המדינות".

הנה תמצית ההתנשאות השמאלית הריקה. שמעתי כזאת גם מחקיינים אחרים של ברנע בתקשורת. לנתניהו אין דעה משלו, אין משנה אידיאולוגית סדורה, אין אידיאלים או מטרות לבד מריצוי פטרונים מדומים.

כך גם מיט רומני. ישמעו היטב חסידיו העיוורים של חתן פרס ישראל לעיתונות את דברי הבלע שלו: מי שעשוי להיות מנהיג העולם החופשי הבא הוא אדם חסר דעה, בובה הנשלטת בידי איל הון יהודי. הנה גירסה עדכנית לפרוטוקולים של זקני ציון.

המאמר פורסם בעיתון "ישראל היום"