אנחנו רוצים?

מיכאל פואה , י"ד באב תשע"ב

מיכאל פואה
מיכאל פואה
עצמי

צום תשעה באב יום ראשון בבוקר השעה ארבע וחצי בבוקר, הצעיר בבני בן 13 ועוד שני ס"מ מעמיס עצמו על הרכב עם שמיכה , הוא הולך לישון בשעתיים הקרובות, ואני לנהוג.

קצת טירוף אני יודע ... אבל השנה נכנסה בי איזו רוח שטות. חשבתי לעצמי מה אני עוד פעם אשב לארץ ואקונן על בית המקדש שחרב? במה אני שונה מהיהודי בניו יורק שאומר לשנה הבאה בירושלים, אבל מתעקש לא לקנות כרטיס טיסה ולעלות? אז ביום ו' הלכנו למקווה טבלנו כדת וכדין – קנינו את כרטיס הכניסה ביושר וכל השבת היינו בציפייה לעלות להר הבית בצום.

בשעה חמש אני פותח חדשות, ושומע להפתעתי שהמשטרה נערכת לאפשר ליהודים לעלות להר הבית ולמנוע חיכוכים עם הציבור המוסלמי שנמצא בהר בנוכחות מוגברת עקב צום הרמדאן. משהו מוזר כאן אני אומר לעצמי, מי לעזאזל חוץ ממני המשוגע שקם לפני חמש בבוקר כדי לשלוח הודעות לתקשורת? ומה כל כך חשוב לו להודיע שיאפשרו ליהודים לעלות להר? הרי זה לכאורה המצב הרגיל שביום א-ה יש עלייה להר בבוקר, ובגלל צום הרמדאן אין בצהריים? כדי להיות בטוח שלא טעיתי פתחתי את החדשות גם בשש בבוקר, ואכן כן ההודעה חוזרת על עצמה.

הגענו לעיר העתיקה , והיות וכבר הפנמנו שליהודים אסור להתפלל במקום שערבים משחקים כדורגל וממנגלים, הלכנו להתפלל בכותל לפני העלייה להר. המראה ברחבת הכותל מרנין. מאות ואולי אלפים מתפללים ממלאים את הרחבה הגלויה והמקורה, מנינים מכל המינים והסוגים חג לעין ולאוזן.
חשבתי לעצמי ומה עם החזרה לירושלים, האם גם היא יכולה להיכנס לקינה? בצד השמח או בצד העצוב? המצב בו אלפי יהודים לבושים יפה נראים טוב ויושבים כל כך סמוך למקום המקדש היא סיבה לשמחה רבה, ממש גאולה. אך מצד שני אותם יהודים טובים תקועים במחשבתם בכותל, ממש כמו שאלפיים שנה היינו תקועים בגלות

לקהילות הספרדיות יש יתרון גדול באירועים מעין אלו. בעוד במניינים האשכנזים אתה מנסה להידחף ולהדביק אוזנך לחזן שנאלץ ממש לצעוק כדי שיהיו עשרה ששומעים אותו. במנין ספרדי כולם שרים בקול את הקינות, וגם אם אתה עייף אתה נסחף עם כולם – תפילה בציבור כפשוטה. והנה בעוד אני בברכת גאל ישראל, אני שומע ברקע חבורה השרה את הקינה על ההבדל בין צאתי ממצרים לצאתי מירושלים.

חשבתי לעצמי ומה עם החזרה לירושלים, האם גם היא יכולה להיכנס לקינה? בצד השמח או בצד העצוב? המצב בו אלפי יהודים לבושים יפה נראים טוב ויושבים כל כך סמוך למקום המקדש היא סיבה לשמחה רבה, ממש גאולה. אך מצד שני אותם יהודים טובים תקועים במחשבתם בכותל, ממש כמו שאלפיים שנה היינו תקועים בגלות. צעקה מתפרצת מליבי:  יהודים , קומו נעלה ציון , קומו ונעלה לבית א-לוהינו המוזנח המושפל השמם מבניו, ונמצא ברשותנו בידי אויבנו. זה פה קרוב, כל כך קרוב מעברו השני של הכותל. לא צריך לשנות ארץ, לא צריך להחליף שפה ומקום עבודה, צריך רק לרצות , לרצות באמת את מה שכולנו מתפללים אליו יום יום!  אך הצעקה נתקעת, היא יוצאת מהלב אך לא פורצת את מחסום השפתיים.

סיימנו את התפילה, אנו מגיעים לכניסה המיוחדת לעולים שאינם מוסלמים להר , שם כבר מחכים כמה עשרות "משוגעים" כמונו. מחכים עד לשעה היעודה והשער לא נפתח, מחכים עוד חצי שעה , ואז מגיע ההודעה מאחד השומרים בכניסה לכותל , היום אין כניסה להר. למה? סתם , ככה.

התיישבנו לארץ והתחלנו לקרוא איכה. איכה הגענו למצב זה שיהודים מונעים מיהודים לא רק מלהתפלל להר, אלא אפילו מלעלות לפי ההוראות המשפילות? אחרי כמה דק' מגיע בבהלה מפקד המקומות הקדושים יחד עם חבורת שוטרים ומצווה עלינו לפנות את הכניסה. מדוע אתה לא מאפשר לנו לעלות להר הוא נשאל, אך תשובה אין. יהודים בהר הבית הם לא אזרחים, הם לא ראויים אפילו לתשובה.

אחת מהעולות אישה בוגרת שואה מכלה את זעמה בדברים קשים לשוטרים, אני לא מתחבר לדבריה. ברור לי שאם כל המתפללים בכותל היו עומדים בכניסה להר , אם כל מי שקורא את הדברים האלו היה מצטרף גם הוא לעולים, הכל היה אחרת. השוטרים, אותם שוטרים היו עומדים ומכוונים את תנועת העולים. לא בשוטרים ומפקדיהם האשם.

ההתכוונות להר בית ה' היא אמירה שמרכז החיים שלנו הוא העולם הרוחני עולם הקודש. האם אנו מוכנים לכך? תפילתי שעד שנה הבאה כל אחד מאיתנו יעשה לפחות עוד צעד ממשי לכיוון.