אם יש צה"ל – שיקום

ד"ר גבי אביטל , כ"ד באב תשע"ב

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

הבליץ הלונדוני קטן על המתרחש בימים אלה מעל במות התקשורת השונות. סרקאזם הוא כידוע ציניות לעגנית וארסית. סרקאזם היא דרך חיים של אנשי רוע ומעללים.

סרקאזם היא תפיסת עולם בו אתה מכה את היריב, גם זה האידיאולוגי, על לא עוול בכפו. הסרקאזם מנצל חוסר אונים מובנה שהרי היריב לא ישיב באותה מטבע אם בכלל. סרכזת היא צנטריפוגה בלעז. מעין מתקן אלקטרו-מכני להפרדת חומרים בעיקר חלקיקים זעירים. אחד ממרכיבי מכונת הגרעין, הגרעין האיראני זה המאיים על שלום העולם. אל שגרת חיינו חדרו הסרכזות הללו כמו טיפות מים על סלע קשה. עכשיו כולם חכמים באיומי גרעין. מארת השלום המזרח תיכוני לא רק שמנעה ממומחים לרגע לצפות אל העתיד ולהתכונן אליו, היא אף זרזה את הריצה אל הגרעין הארור. היום, מול הגלית החדש לגמרי האם "קלע דוד" יספיק?

הנה בא הסופר דויד גרוסמן וקורא בקול נרגש לראש הממשלה, אנא ממך, אל תתקוף. גרוסמן מאגד וקושר את סל המתנגדים מעשה ידי אומן, כמעט ללא סרקאזם. כמעט תחינה צובעת את קריאתו: תקיפה של איראן היום על תוצאותיה, חמורה שבעתיים מהאפשרות שאיראן תחזיק נשק גרעיני.

הוא אינו מקנא בראש הממשלה, מוסיף ומרכך את עוצמת הסירוב. האמנם? האם הסופר דויד גרוסמן הדוחה את תפיסתו של ראש הממשלה ואשר שותפים לה רבים, שמדינת ישראל מוכרחה ללחום על יסוד קיומה ואם יש צורך בהשוואה ל"תקרית ההיסטורית" שנקראת שואה, אז משווים, מוכן לקחת הימור על תוצאותיה של איראן גרעינית?

הקושי הרב בתוכנו של המאוגד על-ידי גרוסמן הוא האחידות האידיאולוגית של דובריו, היובש בחיזוי מהלכים גדולים במזרח התיכון, ובמיוחד במניעה ברוטאלית של השמעת דעות מן העבר השני. שהרי אמת הדבר שישנם רבים הסוברים שהמלחמה הבאה תהיה מלחמת טילים ומכאן שתקיפה על איראן תגרור תקיפה נגדית. אני סובר שחובת ההנהגה היא מניעת המלחמה על-ידי הרתעה. אולם, נניח שכלו כל הקיצין, המאמצים הדיפלומטיים ייכשלו, הלחצים הכלכליים לא ישאו פירות, או-אז, "קלע-דוד" יצטרך לפעול.

רק רגע. הנה מודעה חדשה בעיתון "הארץ" בכותרת כמו של הלוויה המונית, מסגרת שחורה: "דגל שחור". חשבתי לעצמי עוד סופרים כמו גרוסמן. טעיתי מעט. המודעה מנוסחת בסגנון איום חסר פניות, ראציונלי, אל השכל החושב כמובן. אנשי במה ואנשי חינוך לצד "בכירים במערכת הביטחון".

כך מתחיל האיום: "חקר ביצועים של חיל האויר – הגוף האחראי על-כך בישראל –קובע שתקיפה ישראלית באיראן תסיג את הפרויקט לאחור לא יותר משנה..", לא אוסיף בציטוטים מדברי הרהב של החתומים. נשתבשה עליהם דעתם. ובכל זאת אתעכב במי שמממן את החתומים, לפחות חלקם. זה איננו סוד שחלק לא קטן מהציבור הדתי לאומי סובר שמוכרחים להפריד בין אומן לדעותיו. כך למשל, ספרי עמוס עוז ודיוד גרוסמן נקנים בהמוניהם על-ידי הציבור הדת"ל. החברים החתומים על העצומה, כמו רם לוי, גילה אלמגור, יאיר גרבוז ואחינועם ניני נהנים מסבסוד עקיף של הציבור אותו הם תוקפים בחמת זעם בכל הזדמנות. אחת ולתמיד מוטב שתפסיקו להיות תמימים. אין הפרדה בין השניים, לפחות בין אלה המנצלים את מעמדם ותפקדים כקרדום לחפור בו.

כאשר מונח על השולחן גורלם של אלפים רבים עד כדי רבבות של אזרחים הרוגים בהנחה, חלילה וחס, שטיל גרעיני אחד יצליח לחדור את כל מערכות ההגנה אל ליבה של תל-אביב, מול הסיכוי האפשרי של תגובה איראנית קונבנציונאלית בלבד, קרי, טילי קרקע-קרקע מהארסנל הנוכחי, הבחירה ברורה מאוד. יתרה מכך, איראן גרעינית לא מוכרחה לתקוף. היא תחזיק את הפצצה מול עיניה של ישראל ואז משקיעים ידירו רגליהם, אזרחים יחיו בחרדה מתמדת, חלקם ינטוש את הארץ. ערב הסעודית תקבל באותה שנייה נשק גרעיני מארה"ב, ומדינות המפרץ ירוצו אל חיקה של איראן הכובשת את האיסלאם, חיזבאללה ינוח תחת כנפיה של איראן תוך איום וחוצפה מתמידים. האם אין בטיעונים אלה די מול הסיכון שיש בירי של עשרות טילים מאיראן על ישראל?

בתזמון מעניין רומזים לנו שוכני הסל של גרוסמן כי אין ביכולתה של ישראל לתקוף. הבל הבלים. יש בכוחו של צה"ל לתקוף ולהגיע לכל מטרה. לשוכני הסל אין שום יתרון על כותב שורות אלה ודומיו. גם לא הגיוני שבסוגיה כה מורכבת, הדעה השלטת היא כה אחידה.

אלא אם יש איום גלוי על אנשי הצבא הבכירים בנוגע לקידום עתידי אם לא יחשבו כמו נחום ברנע, שמעון שיפר או אמנון אברמוביץ'. לתזכורת, בעיצומה של מלחמת המפרץ, כאשר עיראק ירתה טילים ללא כל התגרות, (חומר למחשבה לגרוסמן) קרא הפרופ' דן מירון קריאה ממעמקי ההוייה האנושית בכלל והיהודית בפרט: "אם יש צה"ל, שיקום". ואם צריך אז תוך 12 שבועות.