לזכרו של עמנואל מורנו הי"ד

קצין בכיר בחיל המודיעין , ט' באלול תשע"ב

נר זיכרון
נר זיכרון
צילום: פלאש 90

ביום רביעי ה-21 ביולי 2006 נחטפו אהוד רגב ואלדד גולדווסר. שלושה חיילים מהסיור שלהם נהרגו בזמן החטיפה. טנק שנשלח אל מעבר לגדר עלה על מטען וארבעת אנשי הצוות שלו נהרגו. בקרב החילוץ של הטנק נהרג חייל נוסף.

התגובה הראשונית שלנו כללה הפצצה מהאוויר ומהקרקע, תגובה שנענתה בירי חסר תקדים של רקטות וטילים לעבר צפון ישראל. כך החלה, באופן לא מתוכנן, מלחמת לבנון השנייה. מלחמה שרק עכשיו אפשר להתחיל להעריך את המשמעות שלה. צריך מרחק מדברים כדי לאמוד את משמעותם.

זו הייתה מלחמה מפתיעה וצודקת. למדנו ממנה שהעורף שלנו איתן, הפתענו קצת את עצמנו ובוודאי הפתענו את האויבים שלנו. הלחימה לוותה במספר גדול של מבצעים עלומים שברבים מהם עמנואל השתתף, אולם מהמבצע האחרון עמנואל לא שב ומאז התהפכו חייהם של משפחת מורנו ושל חבריו הקרובים. אבל מקיום אנונימי הפך עמנואל לדמות לאומית, מושא לחיקוי והערצה של עם, של לוחמים צעירים, של מפקדים, של חברים, של משפחתו.

מאדם שחי בצל הפך עמנואל לדמות מוכרת וידועה. הקיום האנונימי התחלף בסוג של קיום אחר, הפעם גלוי, גם אם פניו אינם מוכרים לרבים.
מאדם שבחייו השפיע דרך פעילות מבצעית ופיקוד, דרך אישיותו והקשר עם הקרובים לו הוא הפך לדמות – משפיעה על רבים, רלוונטית כמעט לעם שלם.

אי הקיום הפיסי לפתע מתחרה בקיום הממשי. היום אני מכיר את עמנואל טוב יותר מאשר הכרתי אותו בחייו. מתוך ההיכרות, במובנים רבים החדשה, מתגלה דמות של אדם בלתי רגיל.
עמנואל עסק מרבית זמנו בביטחון, בביטחון הלאומי, עיסוק גבוה, נאצל למי שחפץ חיים בשכונה שאנחנו חיים בה, עיסוק שגובה ומציל חיי אדם. אבל הוא היה גם כאחד האדם. עמנואל אהב אנשים, אהב את החיים, היה מלא בהם ושמח בהם עד מאוד.

עמנואל היה, (זה קצת קשה לומר 'היה', בפרט שזה לא ממש מדויק לדבר על עמנואל בלשון עבר, כאשר קיומו המטאפיסי רק גדל) אדם בלתי רגיל, ו רגיל. רגיל ובלתי רגיל כאחד. דרך עמנואל אני רוצה לדבר על 'אי רגילות' - כדבר ממשי, דבר אפשרי לכל אחד.

ננסה לעצור לרגע את מהלך חיינו, יותר נכון להאט אותם במקצת, ננשום לאט יותר וליבנו ידפוק מהר יותר – נחשוב על עמנואל. אולי דרכו נצליח להבין איך אי רגילות ורגילות חיות להן בכפיפה אחת, ומדוע גם האדם הבלתי - רגיל אינו יוצא מן הכלל, הוא חלק מהכלל. מדוע 'אי רגילות' היא דבר ממשי, אפשרי לכל אחד, ומדוע ואיך היא - חיה עם 'הרגילות'. האדם הבלתי רגיל אינו אדם מיתי, הוא פשוט אדם רגיל ובלתי רגיל גם יחד. אולי דרך עמנואל נוכל ללמוד קצת על עצמנו, על האפשרי וגם על הבלתי אפשרי.

מקובל לחשוב במונחים של 'או או' או שיש אור או שיש חושך, למשל. אבל יש מרחבים של 'גם גם'. יש מרחב – שהוא גם חושך וגם אור, גם קודש וגם חול. במרחב הזה אי אפשר להפריד בין הדברים. בהקשר שלנו אי אפשר להפריד בין הרגיל לבלתי רגיל. מרחב 'הגם וגם' הוא, למשל, המרחב של 'בין השמשות'. נקח את כניסת השבת, לדוגמא. באופן שקצת מתקשר למועד נפילתו של עמנואל.

יום שישי, לפנות ערב השבת ממשמשת ובאה. איך קורה שהשבת דוחקת את החול, ואיך מסתתרת לה מפניו יממה מאוחר יותר. המהלך הרגיל כל כך של כניסת השבת ויציאתה, בתוך המהלך הרגיל, לכאורה, של הזמן מחייב קיום של מרחב מסוים המכיל גם קודש וגם חול, שכן אחרת נמצא אי רציפות בזמן הרציף: לולא קיומו של מרחב כזה אמורה הייתה להיות נקודה בזמן שהנקודה אחריה שונה ממנה, דבר שלא מתיישב עם הרעיון של רציפות הזמן.

יש פרק זמן מסוים מרחב שמוכרח להיות דואלי. זהו מרחב של 'גם וגם'. – כזה היה גם עמנואל, 'גם וגם', גם רגיל וגם בלתי רגיל. מרחב 'הגם וגם' הוא המרחב שבו נפגשים חילונים ודתיים, שמאל וימין, בעלי אמצעים וחסרי אמצעים, הסיף והספר.

זה המרחב של העצמה הלאומית הפנימית זה המרחב שבו יש קיום משותף האמור להחליף את – המרחב המקטב שאנחנו כה רגילים אליו.
מהתבוננות בעמנואל נוכל ללמוד ולגלות את עצמנו עם מה שיש ומה שאין בנו: הייתה בעמנואל חיות נדירה, אומץ לב בלתי רגיל, יכולת נתינה והמון אהבה וגם אמונה חזקה, בדברים החשובים באמת.

אבל, היו לו גם, אני מניח, אני כמובן לא יודע, אולי פחדים, אולי חולשות, בוודאי דברים שרצה לשנות, אולי גם תכונות שלא היה גאה בהן כי הוא היה גם, אדם רגיל.

עמנואל עסק מרבית זמנו בביטחון, בביטחון הלאומי, עיסוק גבוה, נאצל למי שחפץ חיים בשכונה שאנחנו חיים בה, עיסוק שגובה ומציל חיי אדם. אבל הוא היה גם כאחד האדם. עמנואל אהב אנשים, אהב את החיים, היה מלא בהם ושמח בהם עד מאוד. אבל אולי הוא היה גם עצוב, אולי
רוחו, זו שבפנים, זו שלא מכירים ולא רואים, נפלה לעתים. בדיוק באותו האופן שרוחנו נופלת לה לעתים? הבלתי רגיל מסתיר את הרגיל והרגיל מסתיר את הבלתי רגיל.

אם נתפוס את עמנואל במונחים בלתי רגילים בלבד, נחטא לו ולנו, כי מיד נשים חיץ בינינו, הרגילים, לבינו, הבלתי רגיל. אם נחשוב עליו במונחים רגילים בלבד, נחמיץ את מהותו. כי הרגיל והבלתי רגיל חיים ביחד.

אם היינו שואלים את עמנואל הוא בוודאי היה מדבר על עצמו במונחים רגילים בלבד. אבל אני חושב שהוא היה בסופו של דבר מסכים שבכל אחד ואחד יש שילוב מופלא של רגיל ומיוחד. של רגיל ושל בלתי רגיל. האדם הוא לא רק רגיל ומיוחד, הוא גם שילוב של הפכים: של יהירות וענווה, תבונה וטפשות, של חריצות ושל עצלות, כי אנחנו בני אנוש, בני תמותה.

אחד הדברים הגדולים שהתנ"ך מלמד אותנו הוא שגיבורינו הגדולים היו כולם בשר ודם, לא מלאכים ולא בני מלאכים, בני אדם. אמנם בלתי רגילים, אבל רגילים לגמרי. עם טעויות, חולשות, לעתים קרובות לא צודקים, לא מספיק מאמינים, ספקנים לעתים. על ידי התבוננות ומחשבה והתייחדות עם עמנואל אנחנו יכולים להבין את עצמנו קצת טוב יותר ואולי אפילו לחיות את החיים שלנו, בזכותו, באופן שלם יותר.

כי נוכל להבין דרכו כי כולנו רגילים. רגילים בוודאי, אבל עם פוטנציאל להיות בלתי רגילים, כי אי רגילות היא עניין - אפשרי, היא עניין ממשי, היא עניין, איך לומר, רגיל. ובלתי רגיל. לו עמנואל היה יכול להשיב לנו, בקדשנו אותו, היה נבוך וכועס ומתמרד. כי אם נוציא את עמנואל מהכלל, אז איך יהיה חלק מהכלל חלק מחיינו? אם ייכנס לחיינו בתור מיתוס נחטא – ונחמיץ .

עמנואל מלמד אותנו על האפשרי, איך להשיג את מה שלא השגנו אתמול, איך נשיג את זה היום. איך נהיה קצת יותר טובים, אבל בסך הכול גם בני אדם, לא מלאכים ולא בני מלאכים. לא מושלמים. אנושיות אינה מושלמות. ממותו של עמנואל אנחנו יכולים לקחת אהבה, ושמחת חיים, ואומץ לב ונדיבות, הקרבה, הרבה אמונה וגם עם העצב הגדול גם הרבה שמחה. החיים שהתרוקנו מנוכחותו הגשמית מתמלאים בנוכחות אחרת, הפעם באמת – לא לגמרי מושגת, אבל להבנתי, לחלוטין קיימת.

כל זאת אנחנו יכולים לעשות כי עמנואל עמנו. ומבלי להיות אדם דתי במובן המקובל של המושג אני יכול לומר – שעמנואל יכול להיות עמנו, כי האל עמנו האלוהים בתוכנו. בתוך בני האנוש. ומהי המשמעות של האלוהים שבתוכנו המשמעות היא שגם אנחנו בוראי עולם, בוראי העולם הפנימי שלנו, שהבחירה בידינו.

אנחנו ראשית לכל בני אנוש, לא בני תמותה. לא כי אנחנו לא בני תמותה (הרי זו בדיוק הסיבה שבגללה התכנסנו כאן) אלא משום שהתמותה, לבדה, לא מגדירה אותנו. היותנו בני אדם, בניו של אדם, בני אנוש, לא מלאכים היא הדבר המרכזי שמגדיר אותנו. אם נגיע למעלה של אנושיות הרי זו המעלה הגבוהה ביותר. אבל מה שמאפשר – את המעלה הזו היא המצאות האלוהים בתוכנו. המצאות שמראה שאנחנו 'גם וגם' גם רגילים וגם, אם נעבוד – קשה, ונאמין, ונשתדל נהיה גם בלתי רגילים.

יש משמעות לכך שעמנואל נוכח בחיינו. בוודאי של משפחתו, בחיים של עם שלם. המשמעות היא שבאמצעותו אנחנו יכולים לחיות חיים ראויים יותר. כי אנחנו, הרגילים, יכולים להיות בלתי רגילים, אנחנו יכולים לתת משמעות לאלוהים שעמנו שכן עמנו אל.