לכבודה של הרבנות הראשית

הרב ברוך אפרתי , ט"ו באלול תשע"ב

את הרבנות הראשית ייסד מרן הרב זצ"ל, כחלק מחזונו הרחב והאלוקי בדבר תחיית התורה בארץ הקודש בידי עם הקודש, תחיה אשר תשנה את סדרי העולם כולו ותכריע אותו לטובה.

הרבנות הראשית מהווה את המוסד הממלכתי של הקודש, מוסד המאחד בתוכו את האומה ואת התורה ועושה אותם חטיבה אחת.

הדבר בא לידי ביטוי הן באידיאולוגיה הבסיסית- עצם קיומה של מערכת ריכוזית רבנית, אשר קושרת בין השלטון הממלכתי לבין התורה, לא עוד קהילות יהודיות פזורות כבגלות, אלא מלכות ומדינה עם תורה והלכה. והן בפרקטיקה היום יומית- הרבנות מהווה את הבסיס לכל שירותי הדת המקומיים, החל במקוואות וכלה בקבורה (יחד עם הזרוע השלטונית של המשרד לשירותי דת).

לא סוד הוא שבציבור הדתי והחרדי קיימות מחלוקות משמעותיות לאורך כל שנות קיומה של המדינה, על אופיה של הרבנות, ובבחירות האחרונות לרבנות הראשית נפגע חלק מהציבור שלנו ממספר דברים.

אולם על אף המחלוקות התמידיות, רבינו הרצי"ה תמיד ראה ברבנות הראשית את הביטוי הממלכתי של תורת ישראל, ועמד על כבודה בכל עוזו כאשר היו מי שרצו לפגוע בה. גם כאשר לא הסכים עם פסיקה זו או אחרת של הרבנים הראשיים, קיים הרב צבי יהודה את דבריהם. שמענו מתלמידי רבינו כיצד היה עומד זמן רב בפני הרב הראשי על אף רגלו המדממת והכואבת, כדי לחזק ערכה של הרבנות וראשיה, ועוד סיפורים רבים על זו הדרך.

כידוע לרובנו, בראשית היישוב בא"י תנועת המזרחי (בחלקה) הובילה סינתזה חיצונית בין ציונות לדת, סינתזה מקרית, המבקשת לקרב ערכים שונים ללא קשר הכרחי ביניהם, 'גם ציוני וגם דתי'- ציונות שהיא במקרה גם דתית. ומכאן, רבים בתנועת המזרחי ראו בעולם החילוני לא רק הכרח אלא גם דבר לגיטימי לכשעצמו- עולם ציוני חילוני (אגרות הראי"ה, אגרת תתקה).

אמנם, הרב זצ"ל לא ראה בציבור מעין זה את נושא הדגל אשר יאיר לעולם כולו את תורת ד' הקמה לתחיה. הרב ביקש ציבור של גודל וקודש, הדוגל בשם ירושלים- חיבור חיוני של המלכות עם התורה. חיבור הרמוני, של תורה המחיה ומובילה את נטיות החול כולן ומאירה אותן כאחת, ולא באופן חיצוני ומקרי. הרב כאב את קיומה של חילוניות הבועטת בקודש, ודחף לתיקונה.

הציונות הדתית שלנו תכריע בעשור הקרוב מי היא- תנועת המזרחי בעלת הסינתזה (וממילא עם נטיה ללגיטימציה לחילונים ולמתחלנים) או תנועת דגל ירושלים המובילה את הקודש ומבקשת למלוך. תנועה של 'תורה+עבודה' ו'ציונות+דת' או תנועה שכולה תחיית הקודש והחול בחוברת
יש להכריע האם אנו רואים גם בחרדים חלק מסגולת ישראל ושותפים לדרך, או שהפריוילגיה הזו שמורה אצלינו רק למחללי שבת בפרהסיא. התשובה ברורה- עלינו לפתוח צהר גם לעולם החרדי, ולא רק לעולם החילוני
אחת.

וכנגזרת מכך- הציבור שלנו מצוי עתה בהכרעה נוספת, לאן מועדות פניו. אם בתחילת דרכנו בחרנו בצדק לכרות ברית גורל עם הציבור החילוני, כדי לחזק את כלל ישראל ואת היישוב מתוך אמונה בסגולת ישראל, אזי עתה אנו נקראים לכונן ברית ייעוד משותף גם עם אחינו החרדים לדבר ד' לגווניהם, מתוך רצון לחזק את כלל ישראל ואת זהותה התורנית של המדינה. יש לזכור שגם לחרדים יש סגולת ישראל, גם הם חלק מחזרת השכינה לציון, וגם בפניהם דלתי תשובה לא ננעלו...

יש להכריע האם אנו רואים גם בחרדים חלק מסגולת ישראל ושותפים לדרך, או שהפריוילגיה הזו שמורה אצלינו רק למחללי שבת בפרהסיא. התשובה ברורה- עלינו לפתוח צהר גם לעולם החרדי, ולא רק לעולם החילוני, (למרות שהצהר האחרון נח לנו יותר).

ובהקשר לזרמי העומק הנ"ל- לאחרונה ישנם קולות בציבור שלנו, המבקשים להלחם ו'לכבוש' את הרבנות, ולא להנהיגה בשותפות טבעית עם חכמי החרדים. קולות אלו רוצים 'לחנך' את הרבנות הראשית כיצד לנהוג בכל תחומי הדת, ולפתוח לה צהר לעולם החילוני.

קולות אלו, ודאי בטהרה יסודם, בבקשה כנה להחזיר את עטרת התורה הגואלת לרבנות הראשית.

אולם, לענ"ד לא זו העיר ולא זו הדרך. מלחמות וכיבושים עושים עם אוייב ולא עם אחים לתורה. ובנוסף- מלחמות וכיבושים לא יועילו לעולם לשנות מהות פנימית אלא רק ישנו את הסגנון החיצוני. כך למדנו מרבותינו: הצדיקים הטהורים אינם קובלים אלא מוסיפים. ומתוך ההוספה, התועים מוצאים גם הם דרך נכונה, וודאי הדבר נכון בהיותנו מבקשים טובת הרבנות הראשית.

על כן, לא יצלח המהלך לשנות את הרבנות על ידי חוברות נוצצות. הדבר לא יצלח משום שזהו נסיון להאיר ע"י שוטים, חרבות ואיומים מרומזים ולא ע"י שיחה וחיבורים עמוקים. שכינה לא תשרה בפעולה מעין זו, כשאין עמה נסיונות אמיתיים לקרבה ולפיוס בתוך כל המחנה של יראי ד'. סיעתא דשמיא לא תהיה בחוברת המשמיטה את שם מו"ר הגר"א שפירא והגר"מ אליהו זצ"ל, בכוונה מוצהרת לקדם אג'נדה רבנית ליברלית. כך לא תוקעים בשופר הגאולה. זה אינו שופרו של משיח. שופר אמיתי הוא שופר כפוף המחבר בעומק את הכלל ולא מטיף לו, שופר של ענווה.

ולעומת זאת- ב"ה במועצת הרבנות הראשית הנוכחית יושבים כמה מגדולי התורה של הציונות הדתית, ומובילים שיח ושילוב בריא ואמיץ עם הגדולים החרדים. כך דרכה של תורה, ורק כך נוכל להשיב לרבנות את עטרת הרב זצ"ל ולרומם קרנה- עלינו לחזקה בכל הכח, מבפנים ומבחוץ, ולא להחלישה ולבקר את מומיה בחוברות מושקעות למען המלכת מלכים בזרוע.

עלינו לעשות כנסי אחדות שיכללו לא רק חילונים אלא גם חרדים, ליצור שיח ער בין הגדולים של שני המחנות, ובכלל לשים לב לעצם קיומם של החרדים ולא רק בביקורת (נכונה).

עלינו לעבור כציבור ציוני דתי, מברית הגורל עם החילונים גם לברית הייעוד עם החרדים. וכי יעלה על הדעת שנשב עם מחללי שבת ואוכלי טרף, לשם טובת היישוב, אך עם אחינו שומרי התורה לא נשב?!

ב"ה רוב תלמידי כתה א' השנה לומדים בחינוך דתי או חרדי. אשרינו שזכינו לכך, כלל ישראל ברובו נאמן לתורה. לכך עלינו להיערך- לביסוס הסכמות וערכים משותפים עם העולם החרדי, זאת לצד המשך החיזוק הרוחני של החילוניות (המצטמקת וטוב לה), ויחד נקים רבנות ראשית שיסודה אהבה ולא קנאה ותחרות.