החייל התורני וקדושת המחנה

ושאלה לשולחן השבת: כיצד אתם הייתם מגיבים אם בנכם היה חוזר בשאלה, בסלחנות או בצער בלתי נסבל? מתוך "בשבע".

הרב אליעזר מלמד , ט"ז באלול תשע"ב

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90
והיה מחניך קדוש

בפרשת השבוע אנו לומדים כי נצטווינו לשמור באופן מיוחד על קדושת מחנה הצבא, שנאמר (דברים כג, י-טו): "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע... כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך".

ככלל, הדרכת התורה למחנה הצבא היא להישמר "מכל דבר רע", היינו מכל העבירות שבתורה, ובכללן העבירות שנחשבות רעות במיוחד כמו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ספרי שם). ומן הביטוי "דבר רע" למדו חכמים שבמיוחד צריך להיזהר מעבירות של דיבור - לשון הרע, קללות וניבול פה (ספרי שם).

עוד הזהירה התורה בפרשת המחנה, לשמור על הצניעות הראויה שבין גברים ונשים, שנאמר: "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". וכמו שאמרו חכמים (ע"ז כ:): "תנו רבנן: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן למדנו מדברי חז"ל, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (עיין תנחומא כי תצא ג).

תורה ותפילה במחנה

עוד הזהירה התורה באופן מיוחד את החיילים, שישמרו על נקיות המחנה מכל טינוף של צואה, שכן אסור לומר דברים שבקדושה במקום שאינו נקי. ומכאן למדנו שצריך להקפיד במיוחד במחנה על קיום לימוד תורה, תפילות וברכות. וכן מצינו במלחמה בימי יהושע בן נון, שבא המלאך להזהיר את יהושע שלא יתבטלו מתורה במחנה. ואכן הזדרז יהושע וקיים לימוד תורה במחנה, וזכינו אז לניצחון גדול וכבשנו את ארץ ישראל מידי שבעת העממים (עיין מגילה ג.-ג:).

טעמי מצוות המחנה - השראת שכינה

יש לשאול, הרי כל המצוות והאיסורים הללו קיימים תמיד, ומדוע חזרה התורה וציוותה את החיילים להיזהר בהם באופן מיוחד במחנה? כמה תשובות נאמרו בזה, וכולן דברי אלוקים חיים.

הטעם היסודי שנזכר בתורה הוא "כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחנך", שישראל הם בניו של הקב"ה, והחיילים היוצאים להילחם למען ישראל חביבים לפניו, ועל כן הוא משרה את שכינתו ביניהם כדי "להצילך ולתת אויביך לפניך". הרי שהמחנה קדוש כעין קדושת המקדש, והחיילים צריכים להתקדש כעין הכהנים הנכנסים לעבודת הקודש. אבל אם תימצא במחנה ערוות דבר, יסלק השם שכינתו מעימנו.

והוסיף רש"י ופירש על פי חז"ל, שדווקא החיילים זקוקים ליותר סיעתא דשמיא, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ועל כן עליהם להיזהר יותר מכל דבר רע.

המלחמה עלולה לקלקל את החיילים

הרמב"ן פירש, שידועים מנהגי החיילים במחנות שהם פרוצים בכל האיסורים. כפי הנראה החיילים, שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך היא על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. נוסף על כך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות ומגלה עוצמות שאינן מוכרות, ואם החייל לא ייזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו עלולים לנטות לכיוונים שליליים.

לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא, גובר החשש להרס מערכת הערכים המקובלת.
וכאשר קורה האסון והבן עוזב את הדת, הדבר גורם למשפחה התורנית סבל מתמיד. הכאב מעיק בימים ואינו מניח בלילות. השנים אמנם מרפאות במקצת, אבל הכאב נותר דוקר תמיד, והצער ותחושת הכישלון מלווים את המשפחה בכל שעותיה, היפות והקשות, כמו סוג מסוים של אבל שהזמן אינו מצליח לרפאו עד יום אחרון, שגם אז עוד מקווים ומייחלים, אולי הבן יחזור בתשובה

המחנה והשלום

המלחמה מעוררת באדם כוחות חיים אדירים, שנובעים מהרצון הבסיסי, החייתי, לחיות. אך יחד עם זה היא עלולה לטשטש את האידיאל האמיתי של האדם, שלא נועד לעסוק במלחמות והרג, אלא להוסיף חיים וברכה בעולם.

לו היינו נשארים באותה רמה גבוהה של מעמד הר סיני, יצר הרע ומלאך המוות לא היו שולטים בנו, שם השם היה נקרא עלינו, וכל שבעת העמים שהתגוררו בארץ היו מקבלים אותנו בזרועות פתוחות. חלקם היו בוחרים להתגייר גיור מלא, חלקם להיות גרים ותושבים, ורובם מן הסתם היו הולכים לארץ אחרת והשם היה נותן להם ארץ טובה כפי שנתן לגרגשי (אורות, המלחמה ד', עמ' יד).

אבל משחטאנו בחטא העגל, יצר הרע ומלאך המוות שולטים בנו ואנו נזקקים למלחמות. ואף על פי כן עלינו לכוון את מלחמותינו לתיקון העולם, ועל ידי כך להתקרב למצב האידיאלי. וזהו שציוותה התורה לשמור על קדושת המחנה. ללא שמירה זאת נהיה ככל העמים, שמנהלים מלחמות לפי האינטרסים המזדמנים, מה שגורם בהכרח למעגל מלחמות שאינו פוסק.

שמירת קדושת המחנה יכולה להביא להצלחת המלחמה במובן העמוק ביותר - להכרית את הרע ולהגביר את הטוב, ולעשות שלום אמיתי.

המצב כיום בצבא

לפני כחצי שנה השתתפתי בדיון ב'כנס ירושלים' של 'בשבע'. המנחה, עמית סגל, שאל את משתתפי הפאנל אם המצב כיום בצבא טוב יותר לחייל הדתי מאשר לפני כעשרים שנה. עניתי שככלל, המצב כיום יותר טוב. לאחר שעברו כמה דקות, חשתי לא שלם עם תשובתי. ביקשתי מהמנחה רשות לתקן את דבריי, ואמרתי כי אמנם מבחינות רבות יש התקדמות, אך למרות זאת לא בטוח שהמצב כיום יותר טוב. אולי לדתיים הרגילים המצב יותר טוב, אבל לציבור התורני (המכונה 'חרדי-לאומי') המצב יותר גרוע.

לאחר תום הדיון, הרהרתי כיצד מצד אחד ברור שהמצב בצבא משתפר, ומאידך ישנה גם תחושה ברורה שהקשיים הולכים ונעשים בלתי נסבלים. בתוך כך ניגשו אלי אנשים שונים, ובתוכם יהודי גבוה, שערו ארוך עד כתפיו ובלי כיפה, ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר אחד: כשרב אומר דבר אחד ואחרי מספר דקות אומר את ההיפך - אני מתבייש ברבנים!"

המציאות מורכבת

המציאות בצה"ל אכן מורכבת. מצד אחד אחוז הדתיים בצבא גדל, והם כבר לא מתביישים בכיפה שלראשם. כמעט ואין מטבחים שלא נשמרת בהם הכשרות. רוב המפקדים מודעים לצורך להקצות זמן לתפילות, ולכן אין כמעט עימותים על כך. אך מנגד, הצבא החל לשלב בנות ביחידות הקרביות, ועם המתירנות הגוברת בקרב הציבור החילוני, האווירה בצבא נעשית הרבה פחות צנועה, ולא מתאימה לאורח החיים היהודי, ואף התודעה הכללית בצבא התרחקה ממחויבות בסיסית להיותו של צה"ל צבא יהודי.

בפועל, עבור בעלי הדרישות הדתיות המתונות נעשה השירות בצה"ל נוח יותר, אבל לציבור התורני הסביבה הרוחנית-תרבותית קשה יותר.

מצבו של הציבור הדתי בצבא

אם לפני 50 שנה רוב הצעירים הדתיים עזבו את הדת, לרובם זה קרה תחת הלחץ החברתי בצבא. בתהליך הדרגתי החינוך הדתי השתפר, הוקמו מכינות קדם צבאיות שמכינות את הצעירים להתמודדויות הצפויות להם בצבא, מספר הדתיים בצבא גדל, ישנם יותר קצינים דתיים שמבינים את החייל הדתי, וכך בפועל, עזיבת הדת פחתה. הנתונים הללו משמחים.

אולם גם כיום, יותר מעשרים אחוז מבוגרי החינוך הדתי מורידים את הכיפה במסגרת הצבא ומפסיקים לשמור שבת, משום שגם לאחר השיפור, עדיין קשה לשמור על רמה רוחנית נאותה בצבא. כך אנו מוצאים מפקדים רבים ביחידות הקרביות שהם דתיים לשעבר, ועוד בוגרים רבים של החינוך הדתי שנחלשו מאוד מבחינה דתית. מקצתם מגיעים אחר הצבא לשנת שיקום בישיבה או מכינה. רובם ממשיכים הלאה.

אי אפשר לתלות בשירות הצבאי את הסיבה היחידה לעזיבת הדת, אבל הוא בהחלט מעצים ומאיץ את תהליכי החילון.

בעיני בני הציבור הדתי הרגיל, שמתייחס לעזיבת הדת של חלק מהילדים כעובדת חיים שאין אפשרות לשנותה - שכן זהו המס שמוכרחים לשלם על ההחלטה להיות שותפים בחברה הישראלית - מציאות מצערת זו היא נסבלת.

הציבור התורני

אבל בעיני אלה שהתורה והמצוות הם מרכז הווייתם, עזיבה של כעשרים אחוז מהילדים את דרך התורה והמצוות היא בלתי נסבלת.

הפסוק שאמר השם על אברהם אבינו וזרעו (בראשית יח, יט): "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט", יוצר מחויבות אין קץ להנחיל את המורשת.

לכן יש רבים שמוותרים על המצווה לשרת בצבא ומעדיפים חינוך חרדי, ששולל גיוס לצבא ומונע את בוגריו מניסיון קשה. כמחצית מילדי החינוך החרדי כיום הם בנים או נכדים של בוגרי החינוך הדתי-לאומי. ויש שמנסים לחנך באופן התורני השלם, שכולל גם גיוס לצבא, תוך חריקת שיניים ומאמץ עילאי לשמור על כל המצוות בתוך מסגרת קשה מבחינה רוחנית.

הכאב הנורא

וכאשר קורה האסון והבן עוזב את הדת, הדבר גורם למשפחתו סבל מתמיד. הכאב אינו מרפה, הוא מעיק בימים ואינו מניח בלילות. בכל שמחה שבים ונזכרים בילד שאינו שומר תורה ומצוות, והצער משתלט. השנים אמנם מרפאות במקצת, אבל הכאב נותר דוקר תמיד. וייסורי המצפון תוכפים, והשאלות חוזרות ומתעוררות: אולי בחרנו מוסד שמעניק לימודי חול ברמה גבוהה, אבל התפשרנו על רמתו הדתית? אולי לא הקפדנו על הילד מספיק שילמד תורה ויקיים מצוות? אולי להפך, היינו יותר מדי קפדנים? אולי היינו צריכים להתאמץ יותר לשכנע אותו ללכת לישיבת הסדר במקום לסיירת?

ואמנם ידוע כי לאחר שהקב"ה נתן לאדם בחירה חופשית, יהיו כאלה שיבחרו ברע. אבל עדיין תחושת האשמה מעיקה, שכן מוטלת עלינו אחריות להעניק לילדים את החינוך הטוב ביותר, כדי לשפר עד כמה שאפשר את הסיכויים שיבחרו בטוב וימשיכו את המורשת. והצער ותחושת הכישלון אינם מרפים, ומלווים את המשפחה בכל שעותיה, היפות והקשות. כמו סוג מסוים של אבל שהזמן אינו מצליח לרפאו עד יום אחרון, שגם אז עוד מקווים ומייחלים, אולי הבן יחזור בתשובה.

במצב זה, מאבקם של אותם חיילים תורניים להשיב לצה"ל את אופיו היהודי ואת המחויבות למורשת, הוא הפירוש העדכני של קיום המצווה "והיה מחניך קדוש".

ושאלה לשולחן השבת: כיצד אתם הייתם מגיבים אם בנכם היה חוזר בשאלה, בסלחנות או בצער בלתי נסבל?