המאבק האמיתי: הרחבת ההתיישבות

הצהרות התמיכה בהתיישבות ונכונות הממשלה לבנות במקום חלופי מוכיחות שמדובר בהחלטה מקומית מסיבות משפטיות, ודינא דמלכותא דינא. מתוך העיתון "בשבע".

הרב אליעזר מלמד , י"ט באלול תשע"ב

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90

איפה המאבק

בפליאה קראתי בשבוע שעבר את כתבתה של חגית רוזנבאום: "איפה המאבק?". בכתבה הובעה תלונה על כך ש"המאבקים הממושכים במסדרונות הכנסת ובאולמות בתי המשפט, דוגמת אלו של גבעת האולפנה ומגרון, הסתיימו בקול ענות חלושה ובמעבר שקט ומסודר של המשפחות אל הקרוואנים החלופיים. התושבים מצהירים ומתחייבים מראש לא לנקוט כל אלימות במהלך מעשה העקירה, ודומה כי מראות המאבק בסגנון עמונה הולכים ומתמעטים. את הסיבות לכך ביקשנו לנתח בסיועם של כמה גורמים בעלי ותק בניהול מאבקי שטח בהתיישבות, בעבר ובהווה".

הצטערתי למקרא הכתבה. הלא לפני כחודשיים כתבתי על כך בעיתון זה שני מאמרים הלכתיים, ואלו הם עיקרי הדברים:

"אם ההריסה (של הבתים) היא מפני שלדעת הממשלה או בית המשפט אסור ליהודי לגור בחבל ארץ מסוים בארץ ישראל, אזי מדובר בכפייה על דת וחובה להתקומם נגד זה בבחינת "ייהרג ובל יעבור"... מנגד, כאשר יהודי בונה את ביתו בזדון על כביש או על שטח שמיועד לפארק או על שטח של אדם פרטי, בין יהודי ובין שאינו יהודי, אין איסור להרוס את ביתו, אלא להיפך - כך שומרים על סדרי שלטון תקינים. וכן כאשר בית משפט מחליט שאדם מסוים בנה את ביתו בגזילה על שטח של אדם אחר - אין איסור להרוס את הבית. וגם אם נראה שבית המשפט טעה בהחלטתו, כל זמן שמדובר בטעויות מקובלות של בני אדם, עדיין "דינא דמלכותא דינא"...

"ויש מצבי ביניים, בהם מצד אחד אין החלטה עקרונית נגד זכותם של יהודים להתגורר בחבל ארץ מסוים, וההחלטה הממשלתית או המשפטית מבוססת על נהלים ותקנות. אולם מאידך, מסתבר שההחלטה להרוס את הבית מבוססת על עמדה השוללת את זכותם של היהודים לגור באותו חבל ארץ... במקרה כזה השאלה חוזרת לפתחה של הממשלה, שביכולתה לבנות בתים נוספים באותו אזור. אם תורה לבנות במקום הבתים שעומדים להרוס בתים רבים - הרי שהיא מראה בכך שאינה מתנגדת ליישוב הארץ, וחזרה ההחלטה על ההריסה להיות מותרת, בבחינת "דינא דמלכותא דינא". אמנם כאשר מוצאים בהחלטה עוולה, רצוי לעורר כנגדה ויכוח ציבורי, אבל אין להתנגד לביצועה.

אבל אם לא תשתמש בכוחה לבנות, הרי שמסתבר שההרס נובע מרצון לפגוע במצוות יישוב הארץ. אמנם זה לא בגדר של "כפייה על דת" בפרהסיא, שכן הנימוקים הם משפטיים ומקומיים. אבל כיוון שבפועל היא מנוגדת למצוות התורה באופן בוטה, אין לשוטר או חייל או אזרח לציית או לכבד הוראה כזו, ואף מצווה להתקומם כנגדה בכל הדרכים המקובלות בעולם החופשי והמוסרי. אבל אין להחריף את המאבק מעבר לכך, הואיל ואין מדובר בכפייה על דת באופן מפורש."

המציאות בפועל

כאשר ראש הממשלה מודיע בחודשים האחרונים בכנסת ובעוד מסגרות פומביות שהממשלה תומכת בהתיישבות ביהודה ושומרון, ובמקום כל בית שהוחלט להרוס יבנו עשרה אחרים במקומו; ומסתבר גם שאם אחינו מתיישבי מגרון היו עומדים על כך, היו מקבלים עשרה בתים על כל אחד. אלא שבמקום להידבר עם נציגי הממשלה על המשך קיום מצוות יישוב הארץ בהרחבה יתירה, הם העדיפו ללכת אחר העצה לבקש סעד מבג"ץ; במצב כזה אין שום כפייה על דת, ודינא דמלכותא דינא. ולכן אין מקום לשאול מדוע לא התקיים מאבק כוחני כמו בעמונה. שאלה זו גם מזיקה, כשם שקריאת אזעקה בשעה שאין מצב חירום גורמת לרפיון מסוכן בשעה שמגיעה שעת חירום.

יש אמנם צורך לנהל מאבק עמוק ועקרוני נגד מערכת המשפט והנחותיה הבסיסיות, אבל מקומו של מאבק זה בדיון ציבורי ובמסדרונות הכנסת והממשלה. בכלל זה צריך לנהל מערכה ממוקדת נגד המשך העסקתם של הפרקליטים העוינים בשירות המדינה.

המצב בעמונה לעומת המצב כיום

בעמונה הממשלה לא הסכימה לשום פתרון למתיישבים ולבתים, והכל ידעו שמדובר בשלב ראשון בתוכנית הגירוש ההמוני של ראש הממשלה אולמרט. והפינוי האלים שתוכנן מראש על ידי הממשלה, נועד כדי לשבור את עמוד השדרה של ההתיישבות ביו"ש ולהכין את הגירוש
אם את כל המשאבים שהושקעו במשך הקדנציה הנוכחית של הממשלה למען הגנה על בתים שנבנו במקומות שנויים במחלוקת משפטית היו מפנים לאישורי תכניות בנייה חלופיות והרחבת ההתיישבות, היינו יכולים לקלוט ביהודה ושומרון עוד עשרות אלפי מתיישבים. נקווה מאוד שלא נצטער בעתיד על כך שעסקנו בכיבוי שריפות, במקום להרחיב באופן יותר משמעותי את היישובים
.

השאלה ששואלת הכתבה היא כמעט כמו שאלתו של אדם שיתמה מדוע אין נוטלים לולב בראש השנה, ומדוע לא תוקעים בשופר בסוכות, ומדוע נוסעים ברכב בימי שלישי למרות שבשבת אסור לנסוע.

אמנם בתוך הכתבה הוזכרה הצעה מעניינת של הרב גדי בן זמרה, לצאת ממגרון להפגנה מול עשרות בתים של ערבים שנבנו על שטח פרטי של יהודי, ובית המשפט הורה שלא להורסם. זו הצעה שיכולה לקדם את המאבק הציבורי הנדרש במערכת המשפטית, ולהראות לכל הציבור את האפליה והעוול כלפי היהודים.

צריך להתמקד ביישוב הארץ

צריך להתמקד בעיקר, במצוות יישוב הארץ, כאשר המטרה להגדיל את מספר המתיישבים כחול הים וכוכבי השמים לרוב, ולבסס ככל האפשר את מעמדם החוקי של היישובים.

במעשה של גבעת האולפנה התקדמנו מבחינת יישוב הארץ, ראשית בהבטחת בנייה של פי עשרה בתים, שמתוכם נמצאים כבר בתהליך בנייה יותר מפי שלושה. ואמנם הגורמים המשפטיים מערימים קשיים, חלקם מסיבות ביורוקרטיות וחלקן מזדון, אבל נציגי הממשלה משתדלים להתגבר עליהם. ונראה שאם מועצת בית אל תזדרז כראוי, בשנה הקרובה יתחילו להיבנות עוד מאות בתים. בפועל, לפי השטחים שצורפו ליישוב בית אל בעקבות ההסכם, ניתן יהיה לבנות פי שלושה עשר בתים.

עוד הישג גדול הושג - הצהרה פומבית של ראש הממשלה בכנסת בזכות ההתיישבות, שיש לה משקל מדיני מסוים. בנוסף לכך הוקמה ועדת שרים לענייני התיישבות. וצריך שכל המאמצים יופנו למטרה אחת בלבד: שוועדת שרים זו תאשר עוד ועוד תוכניות להרחבת היישובים, וקבלת דו"ח לוי כהנחיה לפרקליטות המדינה.

יש אולי מתנחלים שאיבדו כל אמון במערכות המדינה, אבל צריך לדעת, יש לא מעט שרים וחברי כנסת שחפצים בטובת ההתיישבות. הם אינם מוכנים ללכת עם זה עד הסוף, אבל מעוניינים לקדם בהדרגה את ההתיישבות, וצריך לשתף איתם פעולה על ידי עידוד והמרצה ללא הפסק.

הזמן קצר והמלאכה מרובה

קשה לי לכתוב דברים שעלולים אולי לצער את אחינו המתיישבים המסורים במגרון ובכל המאחזים. כמובן שכולנו מעריכים את מסירותם למען יישוב הארץ, ואני מקווה שאף אחד לא יצטער או ייחלש מהדברים שכתבתי. בכל אופן, חובה עלינו לנתח מעת לעת את המציאות, כדי שנוכל להמשיך להתקדם. כל שלושת הישיבות של ועדת השרים להתיישבות, שהיו יכולות לעסוק בעיקר באישור תוכניות הרחבה לעשרות יישובים ובאישור חלקי או מלא של דו"ח לוי, הוקדשו בעיקר לשאלת מגרון והבג"צים על שאר המאחזים. כלומר עסקו בעיקר בכיבוי השריפות שחוללו הפרקליטים. וחבל. צריך למנף את הטמטום והרשע המשפטי לבנייה חסרת תקדים.

אם את כל המשאבים שהושקעו במשך הקדנציה הנוכחית של הממשלה למען הגנה על בתים שנבנו במקומות שנויים במחלוקת משפטית, ובכלל זה המשאבים שהושקעו ב'חוק ההסדרה', היו מפנים לאישורי תוכניות בנייה חלופיות והרחבת ההתיישבות, היינו יכולים לקלוט ביהודה ושומרון עוד עשרות אלפי מתיישבים.

שום דבר לא מובטח לנו, עדיין יש על היישובים היהודים ביהודה ושומרון קטרוגים גדולים. נקווה מאוד שלא נצטער בעתיד על כך שעסקנו בכיבוי שריפות, במקום להרחיב באופן יותר משמעותי את היישובים.

צריך ללמוד לקח מהעבר. אם את כל המשאבים העצומים שהושקעו בבלימת "ההתנתקות" מגוש קטיף, אשר כללו הקרבה של עשרות אלפי ימי התנדבות ומעל למאה מיליון שקלים במבצעי הסברה, היו משקיעים בשנים שלפני כן בקליטת עוד שלושים אלף מתיישבים לגוש קטיף, יש לשער שהגירוש לא היה מתקיים.

בשורה משמחת

למרות הקשיים והחולשה הידועה של הממשלה, זה זמן טוב לבנייה. הנה למשל, בשנה האחרונה מספר התושבים במועצה האזורית שומרון גדל בכ-14%. זהו גידול מרשים שראוי להשתבח בו מאוד.

מתוך חשבון נפש ואהבת העם והארץ, נבוא אל הסליחות, לבקש שנה טובה ומתוקה.

הזמן המשובח לאמירת סליחות

הזמן המשובח לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, היינו בשלוש השעות האחרונות של הלילה (שו"ע או"ח תקפא, א, ב"ח). שאז הכל ישנים, והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצא מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות, ומתקבלת.

אלא שרוב האנשים מתקשים כיום לקום באשמורת, כי זמן הקימה המקובל הוא בערך בשש או שבע, ואילו זמן האשמורת כשעתיים לפני כן, וקימה של שעתיים מוקדם מהרגיל תגרום לעייפות גדולה במשך כל שעות היום. לכן המנהג הרווח, לקום כשעה או חצי שעה לפני תפילת שחרית, ולומר את הסליחות. ואף שהשחר כבר הפציע, מכל מקום עדיין הוא זמן טוב לאמירת סליחות.

אמירת סליחות לפני חצות הלילה

שאלה: האם בשעת הדחק אפשר לומר סליחות לפני חצות הלילה?

תשובה: לדעת הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, קה) בשעת הדחק אפשר לומר את הסליחות לפני חצות הלילה, לאחר השליש הראשון של הלילה. אולם לדעת הרבה מקובלים ופוסקים, בשום אופן אין לעשות כן, כי הזמן הראוי לאמירת הסליחות הוא דווקא לאחר חצות הלילה, שאז היא שעת רחמים. ולפני חצות הלילה, הוא זמן של דין, ובכל משך היממה הוא הזמן הגרוע ביותר לאמירת סליחות. ובענייני תפילה, ובמיוחד במה שנוגע למנהגי תפילה, נכון לנהוג כדברי המקובלים.