לא שולחים את ההורג

אבי סגל , ג' בתשרי תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

"תהרגו אותם", קרא קצין היס"מ בועז גולדברג לחייליו, בעת שאלה פינו נערים מפגינים מאחד הגגות במגרון. "יש לך מזל שאתה מצולם", סינן שוטר אחר לעבר אחד הנערים, רומז לו על מה שעלול היה לחטוף אלמלא המצלמה. השניים וכל יתר השוטרים המתוקים נקלטו במצלמתה של ידידתי הבמאית שושה גרינפלד, ומשם הועלו ברשת ושודרו גם בחלק ממהדורות החדשות. באמת מזל שמישהי היתה שם כדי לצלם, ויש לתהות לאן נעלמו צלמי העיתונות האחרים. על מה מקבלים שם כסף בעולם התקשורת, על העלאת קטעים מיוטיוב?

בינתיים הגישו פעילי ימין תלונה במח"ש נגד נצ"מ גולדברג, ואני מניח שהטיפול בו ייעשה בצינורות המקובלים כיום במשטרה: הערה פיקודית, העלאה בדרגה, תפקיד בכיר של מפקד מחוז, תמיכה נלהבת של גורמים בציונות הדתית, ולבסוף פרשה פלילית מביכה. אבל דג הרקק הזה הוא לא הסיפור המרכזי כאן, מה עוד שלהערכתי הלא מבוססת הוא לא באמת רצה להרוג מישהו. נדמה לי שלא. הסיפור הוא היס"מ, הסיפור הוא משטרת ישראל, הסיפור הוא שגולדברג רחוק מלהיות עשב שוטה.

הסיפור הוא רמתו האנושית הנמוכה עד מאוד של הדרג המבצע במשטרה: השפה האלימה, ההתנהגות האלימה, חוסר היכולת להכיל, השנאה המובנית לקבוצות אוכלוסייה שונות, וחוסר ההבחנה בין פעילי טרור לבין חבורת ילדים שמסתובבים – סליחה, מתבצרים – על גג של בית נטוש; צעירים שפורקים את אנרגיות נעוריהם בהפרחת סיסמאות אידיאולוגיות במקום בעישון נרגילות ודקירת אזרחים מתוך שעמום.

גולדברג הוא לא היחיד, אלא היחיד שצולם. לא נראה כי למישהו מפקודיו שם היתה בעיה עם השפה, או אפילו עם הפעלת אלימות מיותרת בהתאם לרוח הפקודה. זאת המשטרה שלכם ושלי, אלה עובדיה, ואנו נמשיך לחטוף מהם על ימין ועל שמאל – במובן הפוליטי – אלא אם נצא לרגע מהשוחה הפוליטית הצרה, נשתף פעולה ונתקומם.

עתיד ורוד

נכון לרגע הכתיבה, עדיין לא ברור אם עיתון מעריב יעבור לידי הבעלים והעורך הראשי של מקור ראשון, שלמה בן-צבי. הידיעה על התרקמות העסקה המפתיעה, שלא לומר המפליאה, לא הסירה את ענן הערפל מעל ראשיהם של עובדי מעריב, אלא רק הוסיפה סימני שאלה סביב קיומו ועתידו של מקור ראשון. בתוך הברנז'ה העיתונאית-מגזרית אני שומע בעיקר קולות ספקניים, אשר נעים בין חוסר אמון במימוש העסקה לבין חשש מתוצאותיה. אך לפני שתקום בפייסבוק קבוצת עיתונאים חדשה בשם "גם אני פסימיסט דתי ואין לי משכורת", בואו ננסה בכל זאת לפנטז על התרחיש החיובי ולברר איזה מעריב חדש אנחנו רוצים.

ראשית, אנשי עיתון מעריב החדש, תפסיקו לחנך את הקוראים. לא "איפה הבושה", לא "נעבור את זה יחד", לא תג מחיר ולא חרדים. חדשות הן חדשות, דעות הן דעות, קמפיינים הם קמפיינים. את הערבוב בין התחומים תשאירו לביטאון של מוזס. עד כאן ברור? יופי. תנו לקורא קרדיט, הוא כבר ראה כמה עיתונים בחייו. נסו לצאת מהריבוע, לא להשתמש בקלישאות השחוקות ביותר. די כבר עם הדוגמנית בדף האחורי, עם החסיד שדוקר את עצמו בלולב ועם כוכב הריאליטי ש"מדבר על הכל". לכו על משהו אחר, מפתיע, לא צהבהב. זה יכול להיות רטרו לעיתונות הציונית-פטריוטית של פעם, או פולמוס אינטליגנטי ומאוזן בנושאים שונים, או עיסוק נרחב בפריפריה – אתם כבר תמצאו את הדרך. וכן, אני יודע שזה לא יהיה רווחי, אז מה? כאילו שעכשיו זה רווחי.

אה כן. ואל תוותרו בשום אופן על קלמן ואראל. זה ברור, לא? ותעשו משהו עם הפורמט שלכם, עד היום לא התרגלתי אליו. תודה ובהצלחה.

הצלחה שהיא כישלון

בבקשה אל תכעסו עלי, אבל הצלחתם של ישראלים במשחקים הפאראלימפיים, הידועים גם כאולימפיאדת הנכים, מעוררת בי רגשות מעורבים. המילה "מעורבים" עלולה להטעות: יש כאן מנה גדושה של רגשי שמחה והערכה לעומת עיקום אף כמעט בלתי מורגש. אני שמח בשביל הספורטאים עצמם, אנשים שכמעט בכל אולימפיאדה שוברים שיאים וזוכים במדליות ומוכיחים - סליחה על האזכור ה-2,859 של הקלישאה החבוטה - את עוצמתה של הרוח האנושית. אבל המחשבה על כך שהפכנו למעצמת ספורט נכים, בוודאי בהשוואה לחלקנו בספורט העולמי הרגיל, גורמת לי לתחושת חמיצות קלה המוסתרת היטב מאחורי קורת הרוח.

בצד של הרגשות הטובים נמצאים לא רק אופיים ונחישותם של הספורטאים, אלא גם הצלחתם של מוסדות השיקום הישראליים. בצד הרע נמצאים הכישלונות של הממסד בתחומים אחרים. ביטחון, למשל. שלושה מבין ששת המדליסטים שלנו במשחקים הפאראלימפיים בלונדון הפכו למוגבלים בעקבות פעילות מבצעית בלבנון: רוכב אופני היד קובי ליאון, קלע הרובה דורון שזירי והטניסאי נועם גרשוני. הופעתם במשחקים מסמלת את רוחם האיתנה של הלוחמים הישראלים, אך גם את כישלונה של מדינת ישראל בהגנה על בריאותם.

במה בדיוק עלינו להתגאות? שהרגלנו את עצמנו לחיי מלחמות? שנאלצנו לשלוח את בנינו לעלות על מוקשים ולהתנגש במסוקים? זה מזכיר במשהו את הגאווה הישראלית ביכולות החילוץ וההצלה שלנו ברחבי העולם, שהן תוצאה של חיים מרובי פיגועים ואסונות המוניים. הלוואי שלא היינו צריכים להיות כאלה מומחים גדולים. הלוואי שלא היינו מעצמה של נכים.

ועדיין, קשה היה שלא להצטרף לדמעותיו של מדליסט הזהב היחיד שלנו בשתי האולימפיאדות השנה, נועם גרשוני, בעת שעמד על הפודיום לצלילי ההמנון הלאומי. אפשר רק לנחש על מה חשב באותם רגעים שמחים וטעונים. אולי על הדרך הארוכה שעבר מאז פציעתו במלחמת לבנון השנייה – הפעם הקודמת שבה נשלח לייצג את המדינה – ועד התחרות הנוכחית. אולי גם במוחו חלפה אותה מחשבה על מורכבות הסיטואציה, שבה הקריב למען המדינה את בריאות הגוף, ואחר כך הרים לה תרומה נוספת באמצעות מוגבלות הגוף.

שיישאר בריא בינינו

בצער רב שמעתי על האירוע המוחי שבו לקה דורון נשר, איש מדיה מוכשר שרק לפני שנתיים חזר ארצה משהות ארוכה בארה"ב. שמו של נשר מעלה בוודאי הקשרים שונים אצל אנשים שונים - האיש ביים, כתב תסריטים, כיכב בסרטי קולנוע והגיש בטלוויזיה וברדיו, וזוהי רשימה חלקית בלבד.

אצלי מעלה שמו שני זיכרונות מימי האייטיז הרחוקים. האחד הוא תוכנית הילדים המוצלחת 'שיישאר בינינו', שנשר הגיש באופן אינטליגנטי ולא מתחנף – איפה זה ואיפה ערוץ הילדים של סוף תשע"ב. בנוסף לכך הגיש נשר גם את תשדירי התעמולה של מפ"ם לקראת בחירות 1988. אלו היו הבחירות האחרונות שבהן השתתפה מפ"ם כמפלגה עצמאית, לפני שנבלעה במרצ. נשר הגיש את הדעות הלא נכונות באופן משכנע ובגובה העיניים, הופעה שתרמה להישג היחסי של המפלגה באותם ימים: שלושה מנדטים וכניסתו הראשונה של חיים אורון לכנסת. כיום, להזכירכם, למרצ כולה יש שלושה מנדטים וכבר אין חיים אורון.

בלי קשר לשטף הנוסטלגיה, ולמרות חילוקי הדעות הפוליטיים, אני מאחל לנשר לשוב לאיתנו ולהמשיך להיות חייכן וציניקן עד מאה ועשרים. רפואה שלמה ומלאה, בלי שום משחקים פאראלימפיים בדרך.

פורסם בעיתון "בשבע".