אהב את המלאכה

הרב אברהם וסרמן , ז' בתשרי תשע"ג

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

הרעיון להעביר את חופשת סוף השבוע, שתתחיל ביום שישי אחה"צ ועד יום שני בבקר, מנומק בכך ש"נשתווה לעולם", ונאפשר לציבור הדתי עוד יום טיול כיון שהוא מנוע מכך בשבת. בנוסף מעריכים שבאופן זה יעבור מרכז הכובד של הקניות ליום ראשון במקום שבת.

הצעה זו על שלשת נימוקיה בעייתית מאוד, הן במישור הערכי והן במישור המעשי.

א. אין זה נכון לרצות "להשתוות לעולם", לא במעשינו, ולא בלוח השנה שלנו, כפי שאמרו חכמים:

"כל מעשיהן של ישראל משונין מאומות העולם בחרישתן בזריעתן ובנטיעתן בקצירתן בעימורן ... ישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה" (שיר השירים רבה, פרשה ו). לוח השנה והחגים שלנו אינם כחגי האומות. גם זה כלול בהבדלה בינינו לעולם "המבדיל בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה". טשטוש ייחודו של יום השבת וקדושתו והפיכתו ליום מנוחה ובילוי בלבד, תוך שנוסף לצדו עוד יום, בא לידי ביטוי אפילו בברכה "שבת שלום" שהוחלפה ל"סופשבוע נעים".

ב. בעשרת הדברות התורה מקבילה את מלאכת הקב"ה שברא את העולם בששה ימים ובשביעי נח, למלאכת האדם שיעבוד ששה ימים וינוח ביום השביעי.

כך גם בשאר המקומות שהתורה מצווה על השבת, מודגש קודם "ששת ימים תעשה מלאכה" (בעשרת הדברות, ופרשות כי-תשא, ויקהל). אין זה תיאור מצב טבעי בלבד, אלא הנחייה אלקית. האדם נברא באופן שעליו לעבוד, ואפילו בגן עדן היה עליו "לעבדה ולשמרה", העבודה אינה קללה ח"ו, אלא שלאחר החטא נתקלל שזו תהיה בזיעת אפיו. המשנה אומרת "אהב את המלאכה"! כלומר, המלאכה צריכה להיות אהובה עלינו. זאת מכיון שהיא גורמת ליצירה וקידום יישובו של עולם, אך ב
גם החברה הישראלית תינזק, שכן יום נוסף של בילוי פונה בעיקר אל השכבות המבוססות, ומתעלם מהמצוקה הגוברת שתעמיק את תחושת הפער והקיפוח בקרב המשפחות העניות, שלא יוכלו לספק לילדיהם את סופי השבוע המפנקים שהעשירים יבלו בהם
נוסף גם מכיון שהיא מצילה אתנו מן החטא.

על כן הוסיפו חכמינו ואמרו "מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חריבה או שדה חריבה ילך ויתעסק בה, שנאמר 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' - מה תלמוד לומר 'כל מלאכתך'? להביא את מי שיש לו חצרות ושדות חריבות ילך ויתעסק בהן" (אבות דר' נתן י"א, א'). כלומר, גם אם אין לאדם מה לעשות, ואינו זקוק לעבוד לפרנסתו,  עליו ליזום עבודה ובלבד שלא יתבטל. זאת כיון שהמציאות הידועה היא "הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא" (ע"פ כתובות דף נט עמוד ב ).

הסיבה שבגינה יהודי שובת היא מחמת שהשבת היא זמן רוחני ואסור בעשיית מלאכה, ובה הוא עסוק בתפילה בתורה ובסעודות-מצוה. מנסחי התפילה הכירו היטב את העלול לקרות מתוך המנוחה ולכן הדגישו "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת...מנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת ואמונה מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח...מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך" (תפילת מנחה של שבת).

גם לולא ראינו בעינינו מה קורה בעולם בימי החופשה – הרי כבר אמרה תורה שיש לעבוד כל ימות החול. עתה כשראינו בעינינו כיצד הבטלה מביאה לידי חטאים זימה שכרות ואלימות – האם נרחיב עוד יותר את הקלקול? מה יקרה לילדים שיסתובב עוד יום שלם ללא תכלית? האם יש מענה ערכי לזמן הפנוי במסגרת המתנ"סים או מסגרות אחרות? הרי ישבו ימים שלמים מול המחשב והסרטים, יסתובבו במקומות בילוי, ישתו אלכוהול, וסטטיסטיקת השיכורים, הקטטות, והתאונות תעלה פלאים, ח"ו. אם היה אפשר – טוב ועדיף היה להשיב את שבוע העבודה בן חמש וחצי הימים (עבדו ביום שישי רק עד אמצע היום), הזמנים בהם בילו פחות, השתכרו פחות וגם חטאו פחות. ודאי שאסור לנו להוסיף יום של בטלה.

לעתיד לבוא הפרנסה תהיה קלה מאוד "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (רמב"ם הלכות מלכים פרק יב).

אלא שפינוי הזמן כשלעצמו אינו המטרה אלא האפשרות לעסוק בתורה, משהפך לגורם שלילי – ודאי שאין להרחיבו, אלא לצמצמו.

ג. תרבות הקניות הפכה מזמן לסוג של בילוי ולאו דוקא צורך קיומי. תהיה זו נאיביות לחשוב שהארכת ימי החופשה תועיל כהוא-זה לסגירת עסקים בשבת. אנו בעלי ניסיון וראינו שיום שישי החופשי שאף הוא נולד בקול תרועת "מיעוט חילולי שבת", לא הועיל כלל. אדרבא, יום חופשה נוסף יעודד את בעלי העסקים ליזום מבצעים מיוחדים, להפיק אירועים נוספים בקניונים כדי למשוך הורים וילדים שמחפשים כיצד למלא את זמנם שהתרוקן לפתע. חמור לא פחות הוא מה שעלול לקרות כשיחזרו לעבוד ביום שישי, והפעם יום מלא במקומו של יום ראשון, בייחוד בימות החורף כשהשבת נכנסת מוקדם. שומרי שבת רבים לא יוכלו למלא את דרישת המעסיק לעבוד יום מלא ועלולים למצוא עצמם מחוץ למעגל העבודה, או לחילופין לא לעמוד בניסיון ח"ו ולחלל שבת.

גם החברה הישראלית תינזק, שכן יום נוסף של בילוי פונה בעיקר אל השכבות המבוססות, ומתעלם מהמצוקה הגוברת שתעמיק את תחושת הפער והקיפוח בקרב המשפחות העניות, שלא יוכלו לספק לילדיהם את סופי השבוע המפנקים שהעשירים יבלו בהם. ביום שני, כשהילדים ייפגשו בבית הספר, תאכל הקנאה את ילדי העניים.

אין כתורת-משה המנחה אותנו בדרך אמת בבואנו למצוא את דרכנו בעולם-הזה, כפי שכתב הרמב"ם "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים" (תמורה פרק ד).