צדיקים במיתתם קרויים חיים

הנשמה הולכת ומתעלה, בכל רגע ורגע אין לה הפסק בהתדבקות הפנימית שלה במקורה האלוקי.

הרב שלמה לוי , ז' בתשרי תשע"ג

הרב שלמה לוי
הרב שלמה לוי
באדיבות ישיבת ההסדר ראשון לציון

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא־אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וה׳ אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּֽה.

על הפסוק "ונתתי לך מהלכים בין העומדים" (זכריה ג) מסבירים חז״ל שהקב״ה יתן לאדם להלך בין המלאכים שנקראים עומדים ורגליהם רגל ישרה, אך האדם הוא במצב של הליכה תמידית.

פרשת השבוע מכינה אותנו לפרידה ממשה רבנו, אך דווקא בנקודה הזו פותחת הפרשה במלה ״וילך״. בסוף מסכת מועד קטן (דף כט) נאמר: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון' " - חז״ל מלמדים אותנו שהאדם תמיד נמצא במצב של הליכה: תמיד שואף, תמיד מתקדם. ודווקא ההליכה היא המייחדת את האדם.

מאמרים רבים בזוהר הקדוש נכתבו בזמן שרשב״י ור׳ אלעזר היו מהלכים בדרך. מפרשי הזוהר מאירים שהם היו הולכים ועולים מדרגה לדרגה, אולם יש דבר מיוחד דווקא במוות, שכן הוא מתחיל מערכת חדשה- ״וילך משה״ מחיל לחיל. באופן טבעי יש לאדם יראה מהמוות, אך דווקא הצדיקים, שהתעלותם היא נצחית, מבינים שהמשך החיים שלהם שלא בגוף הגשמי, כפי שבעולם הזה, הוא ההמשך הישיר של כל העשייה שבעולם הזה, ולכן צדיקים במיתתם קרויים חיים, היות והקישור שלהם למקור החיים הולך ונמשך והחיל הבא הוא ההמשך של החיל הזה. הצדיק לעולם לא חושש מפני הבאות וכך גם כשמשה מתקרב לרגעיו האחרונים בעולם הוא "הולך".

'ותשחק ליום אחרון'
מסופר על האדמו"ר הששי של חב"ד ר' יוסף יצחק, שפעם אחת כשנלקח למאסר איימו עליו עם אקדח. הרבי אמר שאק
כל הזמן היא הולכת ושואפת, הולכת ומתעלה עד לייחוד השלם של הנשמה בצור מחצבתה כשלהבת הקשורה בגחלת
דח יכול להפחיד אדם שיש לו שתי אלוהיות ועולם אחד, אך מי שיש לו שני עולמות וא-ל אחד אין לו ממה לירא. הרב קוק תיאר זאת בשפתו הנפלאה באורות התשובה (יא,ג):

כל מה שהתשובה מתעמקת יותר, הולכת יראת המוות ומתמעטת, עד שפוסקת לגמרי. ומקומה לוקח המצב של 'ותשחק ליום אחרון'. המציאות הרוחנית שבהויותו האמיתית של האדם, במציאות הרוחנית של העולם כולו, תופסת את בליטתה הרשומה, וודאותה הולכת ומתנוצצת, והמוות אובד את שמו ועמו את מוראו ופלצותו.

הרב קוק מתאר מצב שבו האדם הולך ודבק בשורש החיים, בשורש שבו אין הבדל בין זמן לזמן, בין מקום למקום ובין גוף לבלי גוף. המקום שבו היא האחדות הכוללת ובנקודה הזו האדם מבין שכל החיים הולכים לנקודה אחת וממילא אין יראה מהמוות אלא רק "ותשחק ליום אחרון". משה רבנו נפרד מאתנו בגוף, אך בכל דור ודור מאירה נשמתו של משה ומתנוצצת בחכמים, כפי שמופיע בגמרא מספר פעמים שכשחכמים אמרו דבר חכמה אמרו להם "משה שפיר קאמרת (=יפה אמרת)", היות והאיר בהם אור התורה של משה.

לשוב לעצמנו
אנו נמצאים בלב ליבם של ימי התשובה, וכפי שחידש מרן הרב זצ"ל שעניין התשובה הוא השיבה למקוריות העצמית של נשמתנו. הנשמה הולכת ומתעלה, בכל רגע ורגע אין לה הפסק בהתדבקות הפנימית שלה במקורה האלוקי, אלא כל הזמן היא הולכת ושואפת, הולכת ומתעלה עד לייחוד השלם של הנשמה בצור מחצבתה כשלהבת הקשורה בגחלת. שבת תשובה, שהיא מקור הברכה, מאירה ביתר שאת שהרי השבת בעצמה היא מלשון תשובה. בשבת הכל חוזר למצב הבראשיתי, ובתיקוני הזוהר מלמדנו רשב"י שהמלה "בראשית" היא ירא שבת שעניינה יראת הרוממות הפנימית שיש לאדם ביום שהגילוי האלוקי מופיע בעולם.

*  *  *

 מי יתן ונזכה בימים הקדושים האלו לעלות מחיל אל חיל ולהיכתב ולהיחתם בספרן של צדיקים לחיים טובים ולשלום.