מעריב לנוער העובד

אבי סגל , ט"ו בתשרי תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

ברוח החג המתקרב, כלומר לרגל הרגל, אפתח הפעם באווירה חיובית ואופטימית: ברכות הצלחה לשלמה בן-צבי בעיתונו החדש 'מעריב'; שיפרח וישגשג ויוכיח לכל המסטינים והמקטרגים עד כמה טעו בנבואותיהם.

יהיה נחמד להציץ לעיתים ב'מעריב' מקצועי, יהודי, ציוני ומאוזן מפלגתית יותר מכפי שהוא כיום, ובעיקר נטול קמפיינים מביכים, יהירים ויומרניים. שלא נראה יותר מודעות אינפנטיליות על החרמת תמונות שרים. אה, ואם אפשר, שבאתר האינטרנט של העיתון יעדיפו הלוויה של חלל צה"ל ככותרת ראשית על פני מחאה אזוטרית נגד שעון החורף. הממ, זאת לא באמת רוח חיובית, הא?

קצת נוסטלגיה: חלוקת עיתוני 'מעריב' היתה העבודה הראשונה שלי. הייתי בן 11, תושב התנחלות שכבר באותם ימים לא היו בה יותר מדי מנויים על העיתון. אני זוכר שבמקום לעטוף את הגיליונות בגומייה ולהשליך אותם מהאופניים אל קצה הגינה של המנוי, צעדתי בחרדת קודש עם כל גיליון בנפרד והנחתי אותו באופן מסודר ליד הדלת. שנים מאוחר יותר צרכתי בעצמי את העיתון. אחר כך שוב חילקתי אותו במשך תקופה קצרה. אחר כך ניסיתי להתקבל לשורותיו (אני עדיין מחכה לתגובה של אמנון דנקנר לתיק העבודות ששלחתי). אחר כך כתבתי באתר האינטרנט החדש, הצעיר והחצוף 'nrg מעריב'. אחר כך ההילה פגה. או שזה היה קודם.

בכל מקרה, אם 'מעריב' ייסגר מתישהו, סביר להניח שלא אקרע את בגדיי. קלמן, אראל ובן-דרור לא יישארו מחוסרי עבודה ופרנסה, אני בטוח. ובכל זאת, סנטימנט אחד או שניים עדיין נותרו לי מימיו הגדולים של העיתון, אז אני מאחל לבעלים החדש להצליח להחזיר משהו מהיוקרה, ובעיקר להעלות את הרמה.

מפלגות הפועלים

טוקבקים הם אולי לא ההוכחה המדעית האולטימטיבית, אבל אם יש בהם משהו מהלך הרוח בציבור הכללי, נראה כי בעיותיו של 'מעריב' לא מדירות שינה מעיניו. העם עדיין נגד תקשורת עוינת, גם אם היא פחות עוינת מהתקשורת העוינת המתחרה. נראה כי ב'מעריב' עצמו הבחינו במשיכת הכתף הציבורית, ובימים האחרונים קצת ירדו שם מהמילים הגבוהות על חשיבותו של העיתון לדמוקרטיה והחלו להתייחס למקום עבודתם כמפעל שעומד להיסגר. "המאבק הוא עבור מקום העבודה שלנו, של אלפי משפחות המתפרנסות מהעיתון", אמרה חברת ועד העיתונאים גבי גולדמן, ולא מעט כותבים ותומכים מבחוץ החלו להתיישר עם האמירה. אלפי משפחות? על המוצר הזה? ובכן, נראה שכן.

כאשר המאבק הוא על מקור פרנסה של פועלים, קשה שלא לחוש הזדהות. האם יש דבר נוגע ללב מזה? טוב, זה היה יכול להיות קצת יותר נוגע ללב אם אותם כותבי 'מעריב' לא היו מנסים במשך שנים לגדוע את מקור פרנסתם של עובדי 'ישראל היום'. גם אם נניח, כדברי בן כספית מן העבר, ש'ישראל היום' אינו ראוי להיקרא עיתון, הוא בוודאי ראוי להיקרא מפעל שמעסיק עובדים רבים, ולפי השמועה אף מפרנס אותם יפה. אם כותבי 'מעריב' תמכו בחוק שביקש למנוע משלדון אדלסון להשקיע כסף במפעל 'ישראל היום', מדוע עלינו לתמוך היום בפרנסתם של פועלי 'מעריב'? וכיצד יכולים אותם כותבים לדרוש היום קולגיאליות מהעיתונים המתחרים? ובכלל, כמה פעמים השמיע 'מעריב' את קולו נגד סגירתם של עיתונים וערוצי תקשורת ופיטורי מאות רבות של עובדים שהתרחשו חדשות לבקרים? מעניין מה חושב על כך הבעלים החדש, שחלק נכבד מאותם ערוצים היו בבעלותו.

 

מאזן האימה

על שאלה אחת איש אינו מניח את הדעת, שאלה עקרונית שאינה עוסקת דווקא ב'מעריב' או בערוץ 10 המדשדשים: מדוע בעצם שלא ייסגרו גופי תקשורת? מדוע אפשר לפתוח גופים כאלה בלי חשבון, בשמחה ובטוב לבב, אבל לסגור זה רע? הרי לא חיינו עם מאות ערוצי טלוויזיה, או עם ארבעה עיתונים גדולים, מאז ומתמיד. מי אמר שיש מקום לכל אלה? מי אמר שהדמוקרטיה מחייבת את קיומם? האם אלה בתי כנסת, מקדשי מעט שאנו מבכים את סגירתם גם אחרי שנפתחו רבים אחרים סביבם?

ככה זה בחיים: כלי תקשורת אחד נפתח, כלי אחר נסגר. לעיתים אפשר לפתוח יותר מקומות עבודה, ולעיתים הגיע הזמן לוותר. זהו חוק האיזון בטבע: אינך יכול תמיד רק להגדיל את התעסוקה או לייצר חדשות בלי לשלם מחיר במקום אחר, אחרת היו לנו כבר אלפי עיתוני חדשות יומיים משגשגים. בהתחשב בגודל האוכלוסייה, בהתפתחות אתרי האקטואליה ובמחזוריות המשעממת של החדשות, העיתונות בארץ מתחה את הגבול עד לרף העליון ואף מעבר לו, המציאה נושאים ותופעות ולעסה אותם בכותרות הראשיות עד איבוד הטעם. תמיד חבל לסגור מקורות פרנסה של רבים, אבל לעיתים גם טבע העולם עושה את שלו. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה הן למי ששורדים בעולם התקשורת והן למפוטריו.

הציבור הלא אמוני

מה משותף למלחמת ההישרדות של כלי התקשורת, לשעון הקיץ, למחאה החברתית, לפרשת קצב ולעסקת שליט? אחת - שבכל הנושאים האלה ובאחרים נקטה ונוקטת התקשורת עמדות ברורות וחד-משמעיות, שוטפת את מוחנו במסריה וממעטת להשמיע עמדות הפוכות או ספקניות. ושתיים – שבכל המקרים האלה נתבע המיעוט הדתי, או הימני, או אפילו המסורתי והמזרחי, ליישר קו עם האליטה התקשורתית, לתמוך בעמדותיה ולא לקלקל את הקונספציה, את הקונסנזוס או כל 'קונס' אחר עם עובדות. במקרים רבים, דתיים נאורים-לכאורה הם שבאים בטענות אל דתיים אחרים, כמי שנשארים מאחור ואינם מצטרפים לחגיגת הקמפיין התקשורתי הגדולה.

אבל לנו, אנשי המיעוט, יש נקודת מבט משלנו, שאינה מתיישרת בהכרח עם הצד השולט. אם אנחנו מתנגדים לשעון הקיץ, זה לאו דווקא בגלל יום כיפור. אם אנחנו מתנגדים למחאה החברתית, זה לאו דווקא בגלל שאנחנו אוהדי ביבי. ואם אנחנו מפקפקים חלקית בגזר הדין של הנשיא לשעבר קצב, זה ממש לא אומר שאנחנו תומכים באונס. זהו יתרונו של מגזר מיעוט – הוא מכיר את דורסנותו של הממסד ויודע הכל על חוסר הגינותן של מערכות המשפט, התקשורת והפוליטיקה. הוא אולי לא נוהג לבקר את עצמו ואת אמונתו הדתית, אבל הוא בהחלט יודע להתבונן בביקורתיות ולהטיל ספק במוסכמות של אדוני התקשורת, דבר שהם עצמם לא מסוגלים לעשות. בניגוד למה שמקובל לחשוב, העמדה שלנו אינה נובעת מאמונתנו הדתית-שמרנית, אלא להפך – מחופש מחשבה והיעדרה של אמונה דתית בכותרות העיתונים.

הארי היותר מזוהם

לפני שש שנים נטלתי על עצמי משימה ביזארית, אם כי לא בלתי מענגת: לקרוא במכה את כל ששת ספרי 'הארי פוטר' שיצאו עד לאותם ימים. התובנה העיקרית שלי מששת הספרים היתה שהקוסם הצעיר והחביב נוטה לשיקול דעת לקוי ולפזיזות אשר ממיטים אסונות על עצמו, על קרוביו ועל סביבתו. פעולותיו של פוטר – החל מהספר השלישי לפחות – מובילות להתחזקות הלורד האפל וולדמורט ואנשיו, למותם של ידידים טובים וגיבורים חיוביים ולפציעתם של אחרים. שלא לדבר על הסכנה האישית המיותרת שהוא נכנס אליה בעיניים עצומות לאורך כל הסדרה.

במדור זה אזכרתי אז בחירה מתסכלת במיוחד של גיבור הסדרה: החלטתו שלא לאפשר את חיסולו של פיטר פטיגרו, משרתו העלוב של אדון האופל, ללא משפט. אף שההחלטה התמימה הזו מתגלה כהרת אסון בהמשך הסדרה, כפי שקורה לפעמים להחלטות של יפי-נפש עם עיגולדים, היא מתוארת בספר כהחלטה נאצלת ונכונה של נער מצפוניסט. למרבה השמחה, הגרסה הקולנועית חוסכת מאיתנו את הפטפוט השמאלני המופרך והצדקני הזה. מי יודע, אולי גם המפיקים הרגישו שהארי היה צריך להיות קצת יותר מזוהם, קצת פחות ברק אובמה. הנה, המדור לא רק נפתח אלא גם מסתיים ברוח אופטימית. חג שמח ופרוטגו טוטאלום לכולם.

פורסם בעיתון "בשבע"