חגיגת היארצייט של הדמוקרטיה

היום אנחנו מארחים לשיחת פרידה את מר רוני מילוא. מילוא, מועמד מפלגת המרכז (לשעבר) לראשות הממשלה, ראש עיריית תל אביב (לשעבר), נחשב 'נסיך' (לשעבר). וכמו נסיכים בשנות האלפיים, הבחור נותר מחוץ לארמון

קובי סלע , י"א בטבת תשס"ג

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
ושוב הפינה 'מכתב למישהו לשעבר'

היום אנחנו מארחים לשיחת פרידה את מר רוני מילוא. מילוא, מועמד מפלגת המרכז (לשעבר) לראשות הממשלה, ראש עיריית תל אביב (לשעבר), נחשב 'נסיך' (לשעבר). וכמו נסיכים בשנות האלפיים, הבחור נותר מחוץ לארמון, כי צריך לדעת על מה להמר בחיים הפוליטיים. מוטב שהיה לומד משהו מדוד לוי, האיש וההישרדות, אבל הוא לא למד, ובעצם, טוב שכך.

מר מילוא היקר, בזמן שתעשה לביתך, תוכל להתפנות לחשוב על כמה דברים שנורא רצית להידרש להם, אבל הפעילות הקשה מאוד והתובענית במשרד לשיתוף פעולה אזורי, לא אפשרה לך. למשל, האהדה שלך לכל מה שקשור לציבור החרדי. למען האמת, תמיד נתפסת בעיניי כסנוב, שאינו ראוי לשלטון. אבל, אמרתי לעצמי, נסיך, מי אני שאטיל בו דופי.

אז התאפקתי.

אבל תשמע סיפור: לפני שנים רבות הוטל עלי להפיק יומן חדשות. בהתרגשות מה נטלתי את האלפון הסודי עם כל המספרים החשאיים החסויים של כל המי-ומי, חייגתי לביתך, כדי לעניין אותך בראיון ליומן הצהריים.

"בוקר טוב", אמרתי בנימוס. "אפשר לדבר עם מר רוני מילוא בבקשה?" שאלתי, חסר ביטחון-עצמי לחלוטין. תשובתו היתה מנומסת פחות: "בבית אין רוני מילוא! ואל תתקשר אלי הביתה יותר! – תתקשר לדובר במשרד!"

הוא ירה, ולי, מפיק צעיר נעלם הצבע מהפנים. וודאי תשמח לשמוע, רוני, שהאירוע הזה, רק קשר אותנו בעבותות. שנים שאני ממתין בסבלנות לרגע בו אוכל להודות לך על קבלת הפנים החמה למקצוע. הנה, עכשיו זה בא ואני מאחל לך שמפיקים צעירים, ישובו להתקשר אליך, לבית.
(ודרישת שלום לחברך, שחק. ליפקין שחק).

בחירות מקדימות 1

לחברי מרכז הליכוד יש אימרה שהם המציאו: "לפום צערא – ג'ובא". ובעברית תקנית, לפי ההשתדלות בפריימריז, כך גם הג'ובים בהמשך. יש צד שני לאימרה הזאת והיא: "לפום ג'ובא – דרוגא" ושוב, למתקשים, ולחברי מפלגות חרדיות: לפי כמויות הג'ובים שהצלחת לסדר לחברי המרכז, כך הסיכויים להתברג בראש רשימת הליכוד.

השרה ליבנת שאלה פעם את הפעילים: "מה? הכול ג'ובים?" והם אישרו לה במקהלה שאכן ג'וב ואין בלתו. אפשר לתאר את מה שהיה בגני התערוכה בתל-אביב כקרנבל ססגוני, או כחגיגת דמוקרטיה, אבל מה שקרה היה שוק בארטרים מפותח. אני אביא קולות ותיבחר - אתה תביא ג'ובים ופרנסה.

וחוזר חלילה.

לכן אין פלא שצחי הנגבי הצליח ובענק. האיש הזה מוכשר מאוד, השקיע את כל זמנו בחברי המרכז. מדובר באזור תעשייה של עשייה מפלגתית ענפה. אין חבר מרכז שלא זוכה לשיחת טלפון דו-חודשית, מכתב נאה ודרישת-שלום. לא קיים חבר מרכז, שיבקש להחליף מילה עם השר, ודלתו תיחסם. אין אזרח, חבר ליכוד, שישאיר הודעה לשר ולא יקבל שיחת טלפון חזרה, בתוך פרק זמן קצוב.

בשביל כבוד, כבר אמר פעם מישהו, צריך לעבוד.

בשביל להיות מקום 3 ברשימת הליכוד, כבר צריך להתמיד.

בחירות מקדימות 2

כדי להיבחר, כבר הזכרתי קודם, היה נחוץ לשרוף באוויר עשרות אלפי שקלים. כמויות נייר, שטחי פרסום, כובעים וחולצות, מערכות הגברה, מזון משובח, כיבודים ופינוקים, והכול הכול כדי לשכנע את המשוכנעים.

הייתי שם. מאז אני לא שומע את עצמי. אבל, לא על כך רציתי לספר לכם. אחד המועמדים הוא אלי אפללו, בחור חביב שאפילו הגיע למקום ה-25 ברשימה. מקום ריאלי לכל הדעות. כחלק מתעמולת הבחירות הפרטית שלו, הוא ניסח מודעה בולטת, ומיקד את הנקודה שהכי מעצבנת חברי מרכז: "תרגיל הטלפונים הסלולאריים".

הכוונה למועמדים שנבחרים ולמחרת היום מחליפים את מספר הטלפון הנייד שלהם, מה שמקשה על הפעילים לדרוש בשלום המועמדים שלהם, ובשלום הג'ובים גם.

התקשרתי למספר שבראש העמוד ביום שאחרי הפריימריז, הרבה לפני יום הבחירות לכנסת.
המענה הודיע, כי המספר אינו מחובר...


בעיטותיהם אומנותם

השבוע שמעתי על מגזר חדש, שבחר להשתמט מחובותיו הצבאיים. מתברר שלא מעט ישראלים, שלמרבה ההפתעה, אינם חובשים כיפה, מעדיפים, שומו-שמיים, לרדוף אחר הכדור, מאשר לירות אותו. לא שמעתם על כך, בגלל שרוב הציבור בארץ, בעיקר ציבור כותבי מדורי הספורט, לא חושב שיש בזה עניין רב לציבור הקוראים.

בקרוב, כשהמפלגות יתחרו על קולכם ועל פתקי ההצבעה שלכם, תוכלו שוב לשמוע עד כמה בני התורה אחראים לכל החולאים, הבעיות והצרות במדינה. והיה ותשאלו בחוגי בית, מדוע אין טענות כלפי אותם ספורטאים ומחוננים, הסובלים מגרדת מדים נפוצה, הם יאמרו לכם, שהמדינה צריכה לתמוך בכישרונות שמביאים כבוד לעם בישראל.

תזכרו את התשובה הזאת בעת מסיבת הניצחון של מפלגת שינוי. כי הטענה תעלה אז בקול.

פינת הבקשה האחרונה:

שורו הביטו וראו, עד כמה שווים אנו בעיני אותן בריות, היושבות במשרדים המפוארים של רשתות השיווק. אם פעם, הורי היו צריכים להתחנן לסגן מנהל המשמרת ב'שקם', שיביא קצת מוצרים 'עם השגחה', הרי שהיום מתחרות הרשתות בינן לבין עצמן, מי תפתח חנות נוספת, איזו חותמת כשרות תתנוסס בחזית, ולאיזה מחיר היא תצליח להוריד את המחירים.

אני בעד, כמובן. תחרות זה דבר טוב, ולכלכלת המרכולים – חוקים משלה. אבל לאחרונה גיליתי, שבמסגרת התחרות, נפתחות ונסגרות חנויות, לעיתים מוחלפים שמותיהן מיד לאחר שהעינא בישא פוגשת בהן, ואנו הלקוחות, אנא אנו באים?

לכן, אני מבקש, שלצד התחרות על מחיר מוזל ושם הרשת, נא וודאו, שנצליח לזכור היכן ממוקמת החנות ומה שמה נכון לעכשיו.

אם כבר הטיתם אוזן לבקשה החריגה, הנה עוד אחת ברשותכם: סדר הצגת המוצרים בחנות, תעשו עם זה משהו.
_______________________________
הערות בונות או הורסות, סגולות להצלחה, מספר הטלפון הנייד של מוישה פייגלין, או מפת הדרכים בעברית, ניתן לשגר אל : kobi@a7.org