מכתבו של פושע נמלט

רעות יעקבסן , כ' בתשרי תשע"ג

רעות יעקבסן
רעות יעקבסן
ערוץ 7

לא מעט מכתבים פירסמתי בריש גלי, גאה בדעותי, משתדל להוסיף אך טוב. את מכתבי הפעם אאלץ לשלוח תחת שם בדוי, אני מוגדר כעבריין נמלט, ביצעתי פשע בלתי נסלח.

וזהו דבר המעשה: את חג הסוכות הבא עלינו לטובה החלטתי לחגוג יחד עם המוני בית ישראל ב"עליה לרגל", לירושלים. היום כשאין לנו בית מקדש העליה לרגל מבוצעת במקום הקרוב לשרידי מקדשינו. אני ועוד מאות בחרנו לעלות להר, הר הבית. זה שעל פי הוראות המשטרה כבר אין לכתוב את שמו בשלטים כגון "הר הבית בידנו" מחשש להסתה.

שער המוגרבים המוביל להר הבית נפתח ב7:30 בבוקר לכניסתם של "שאינם מוסלמים". כמו יהודי טוב גם אני עמדתי בשער הזה, בגדי וזקני אינם מותירים ספק ללאום אליו אני משתייך. עשרות תיירים משתרכים בבידוק הביטחוני ועוברים דרך השער. אני מזהה יפנים, אוסטריים ואפילו איטלקים, המחזיקים מצלמות שמתקתקות ללא הרף, מכירים ביחודו של המקום אליו הם עומדים להגיע.

אני באותה עת נדרש על ידי שומרי הסדר והחוק להמתין לבואם של אנשים נוספים הנדמים לי, לבושים בבגדי חג ועטויי זקנים, ר
כל תייר שנכנס עד כה בשער ההר יכל להלך כרצונו חופשי ומאושר. אנחנו לעומת זאת מאוגדים לחבורה אחת כשמימיננו איש וואקף מוסלמי ומשמאלנו אחד נוסף העוקבים בדריכות אחר כל הגה היוצא תחת שפתינו. כדי להשלים את מעגל האבטחה ניצב שוטר מקדימה, ומאחורינו עוד שוטר המדרבן אותנו כל העת להתקדם.
ק כשתיווצר קבוצה נוכל להכנס יחדיו. והם מגיעים, זורמים פעם בזוגות, בודדים ואפילו חבורות, כמו שכתבתי "עליה לרגל", מצוות החג. בדיקה קפדנית מחכה לנו לפני הכניסה, השוטרים אינם מסתפקים בבדיקתי במגנומטר למרות שהיא דווקא משביעת רצון עבורם בכל הנוגע לבדיקת התיירים שממשיכים לחלוף על פני.

תעודת הזהות שלי נלקחת לבדיקה, כרטיס "בהצדעה", התחוב בין שולייה, אותו אני נושא כמילואמניק גאה לא ממש עוזר לי כאן. לאחר מכן אני עובר בדיקה גופנית. פעם הייתי תמים, כשאחד השוטרים ביצע בדיקה מדוקדקת על נעלי שאלתי אותו בחיוך של ילד טוב ירושלים: "מה אתה מחפש שם?!", תשובתו מחקה מעל פני את שאריות החיוך. "אני מחפש תהילים. יש עליך ספר תהילים?" הוא דרש לדעת תוך כדי שהוא מבהיר לי בדיוק מהו כלי הנשק הנפיץ ביותר כאן על ההר, חוקים אחרים מכל מה שהכרתי.

אחרי הבדיקה הביטחונית הקבוצה היהודית מקבלת תידרוך אישי ומיוחד מאת אחד השוטרים הממונים על הסדר "אסור להשתחוות, אסור להתפלל ואסור לשיר" הוא מבהיר בעומדו זקוף למולנו, סמלה של משטרת ישראל מתנוסס על מדיו. ואז סוף סוף מגיע הרגע המיוחל, רגלינו באות בשערי הר הבית.

כל תייר שנכנס עד כה בשער ההר יכל להלך כרצונו חופשי ומאושר. אנחנו לעומת זאת מאוגדים לחבורה אחת כשמימיננו איש וואקף מוסלמי ומשמאלנו אחד נוסף העוקבים בדריכות אחר כל הגה היוצא תחת שפתינו. כדי להשלים את מעגל האבטחה ניצב שוטר מקדימה, ומאחורינו עוד שוטר המדרבן אותנו כל העת להתקדם.

שומרי הסדר דואגים שלא נבצע חס וחלילה "מעשים אסורים" במקום הקדוש: תפילה או מילמול מיזמורי תהילים. אחד החברים לא מתאפק ומרגיע את השוטר "אני רק מתפלל בלב". "לא להתפלל בפה ולא להתפלל בלב!!!" נזעק איש הוואקף המלווה אותנו, בחור צעיר בן 20, תוך כדי שהוא מועך בזעם בלתי נשלט בקבוק פלסטיק בין ידיו.

היום ניצלתי את היסח הדעת של אנשי הוואקף, בפינה צדדית ביצעתי את אותה השתחוויה "אסורה" כלפי מקומו של בית המקדש. הרגשת שמחה מילאה אותי, קרבת אלוקים, רחשי לב שספק עם אוכל להעבירם כאן בצימצום המילים העומד לרשותי. רגש נוסף התלווה, מעיב על השמחה. "הצלחתי לסדר" את שלטון החוק היהודי בישראל. רציתי להתפלל על הר הבית. היום אני כבר עבריין פלילי.