האמת שלי על אסון יום הכיפורים

בשבילי, מלחמת יום הכיפורים התחילה באוקטובר 1968,
כשנאצר פתח במלחמת ההתשה, התותחים שלו הרגו לנו 25 חיילים,
ואני נקראתי לתעלת סואץ – למצוא פתרון יעיל להגנת חיילינו בחזית התעלה.

יוסף דוריאל , כ"ג בתשרי תשע"ג

יוסף דוריאל
יוסף דוריאל
ערוץ 7

באותה תקופה, ניהלתי יחד עם שותף חברת יועצים להנדסת תעשייה וניהול, מהמובילות בארץ, שביצעה פרויקטים בכל ענפי המשק הישראלי – בתעשייה, תחבורה, חקלאות ומינהל ציבורי, וכן – כמעט בכל ענפי המגזר הביטחוני. אני אישית התמחיתי גם בחקר ביצועים צבאי, ובתור שכזה הוזמנתי מטעם צה"ל להגיע לתעלת סואץ ולבדוק את יעילות ההתבצרות המהירה בה החל חיל ההנדסה לאחר המטח הרצחני של הארטילריה המצרית.

עברתי עם קציני ההנדסה של פיקוד דרום מדרום התעלה ועד צפונה, לאורך סוללת עפר גדולה שנערמה על שפת התעלה, כשבתוכה מחפרים קבוצות של חיילים עמדות ירי לכיוון המצרי עם תעלות קשר ובונקרים בסוללות עפר המחפות על חצר שרות בכיוון שלנו. העבודה התנהלה בצורה פרימיטיבית, עם המוני חיילים חשופים לצלפים מצריים שממול, כשאני – עם הידע שלי בלוחמת צלפים – שמרתי על עצמי על ידי הימנעות מלעמוד במקום אחד, וביצוע כל התצפיות שנדרשו בצד הסוללה שפנה אל המצרים - תוך כדי הליכה. בהפניית מבטים לכיוון המצרי, ראיתי על הסוללה שהם הקימו ממול – מתהלך גבר בלונדיני במעיל גשם לא-צבאי, כנראה – המקביל הרוסי של המצרים לפעילות שלי עבור צה"ל.

כשחזרתי בלילה למשרדי בת"א, עם צילומים שלי ושרטוטי חיל ההנדסה של הביצורים המוקמים, עדיין עמדה מול עיניי דמותו של המומחה הרוסי על שפת התעלה, ודמותו של סמל צה"ל שגופתו הועמסה על הקומנדקר שהחזיר אותנו מהתעלה למטוס – הקורבן התורן בחזית התעלה. הדמות הראשונה אמרה לי שעלי לחפש נתונים על תורת הלחימה שהיא מייצגת, כשהדמות השנייה המחישה את מחיר הזמן בו צריך להגיע לפתרון הנכון.

וכך, כשנתתי עדיפות ראשונה לפרויקט זה על פני העבודות השוטפות של משרדי, הוכן תוך זמן קצר דוח מקצועי מלא עם המלצות לקו ביצורים אופטימאלי שיענה במחיר מינימאלי על הדרישה המדינית לשליטת צה"ל על תעלת סואץ המושבתת. אחרי שבשפה מנומסת הצבעתי על שורת שגיאות בשרטוטי חיל ההנדסה, הצגתי את הפתרון שלי, שמבלי להיכנס לפרטים שתיארתי בספרי האחרון "ללמוד מהחיים" התבסס על הנקודות הבאות:

·        במקום מתחמים מבוצרים גדולים שכונו "מעוזים", המפוזרים, כל אחד בפני עצמו, לאורך התעלה, תוקם שרשרת של "פילבוקסים" מהסוג שבנו הבריטים אבל עם שיפורים מתבקשים לעמדות ירי מקלעים כבדים של צה"ל ועם גיבוי מינימאלי בעורפם. קווי הירי של המקלעים יתואמו לחיפוי הדדי בין הפילבוקסים לאורך הקו הישר של התעלה, כשאֶל חרכי הירי שלנו יוכל האויב להחזיר אש רק מסירות שיושיט לאמצע התעלה,
לי לא נשאר ספק: ריכוז צבא מצרי עצום, בחיפוי טילים נגד מטוסים שהפרו את תנאי הפסקת האש על גדות תעלת סואץ, ובאותו זמן – הימנעות מתקריות גבול והפצת בדיחות במצריים על חוסר רצון לצאת למלחמה, כשמתקרב ראש השנה היהודי – זה מרשם להתקפת פתע לפי חומר ההדרכה הסובייטי.
כי מהסוללה שלו הוא פשוט לא יראה אותם.

·        במקום עבודה ידנית פרימיטיבית של המוני חיילים בהקמת ביצורים מול צלפי האויב, ייבנו יחידות סטנדרטיות בבתי מלאכה עורפיים, משם יובלו במשאיות עם מנוף – להרכבה מהירה בנקודות שייבחרו מראש לאורך הסוללה. קטעי פסי הרכבת שחוברו זה לזה בצורה פרימיטיבית ולא ניתנת לביקורת – לשמש משטח מגן מעל לבונקרים – ירותכו למשטחים מוכנים מראש בבית המלאכה העורפי.

הגשנו את הדוח וציפינו לדיון עליו, אך עבר שבוע ועוד שבוע ואין סימן חיים ממפקדת חיל ההנדסה. בסוף, גילו לנו בסוד: מישהו נפגע בפרסטיז'ה מהדוח שלנו ולכן לא יהיה דיון. מה זה אומר? – שהפרסטיז'ה של קצין הנדסה ראשי חשובה יותר מחיי חיילים? חיילים נהרגים בקו האש אבל מה שחשוב לגנרל היושב בקריה – זה לשמור על הפרסטיז'ה שלו? עם זה לא יכולתי להשלים, ובאין אפשרות לעשות מהעניין רעש ציבורי – במגבלות החמורות של ביטחון שדה – ניסיתי לערב כמה אישים, עד לשר הביטחון עצמו, איתם היה מותר לדבר על כך, שידרשו דיון מקצועי בנושא. לבסוף, בהתערבותו של צ'רה, הרמטכ"ל לשעבר – צבי צור – שהיה עוזר שר הביטחון, התקיים דיון עם קצין הנדסה ראשי, שם התרשמתי שהאיש הוא חסר השכלה הנדסית (למשל: הוא טען בכל תוקף שפסי רכבת אינם ניתנים לריתוך).

כעבור כמה ימים, נדהמתי עוד יותר כששמעתי אותו ברדיו מתפאר על שאנשיו מגלים מייד את המוקשים שמטמינות חוליות חבלה מצריות בסיני ולכן לא נגרם מהם נזק. הוא לא הבין שגילה סוד צבאי שהאויב ינצל אותו מייד לתיקון שגיאות החבלנים שלו? ואכן, תוך זמן קצר התחילו להתפוצץ מוקשים מצריים, שהוטמנו ביתר מקצועיות, מתחת לכלי רכב שלנו בסיני, עם אבידות קשות לכוחותינו. על קו המעוזים, שקיבל את הכינוי – "קו בר-לב" – הונחתה מכה נוספת, כשאריק שרון התמנה לאלוף פיקוד הדרום. הוא ביטל לגמרי את עקרון החיפוי ההדדי, והשאיר לאורך התעלה מתחמים מבוצרים מבודדים, כשהמרחבים הריקים שביניהם כאילו מזמינים את המצרים לפרוץ לסיני, לכתר אותם אחד-אחד, ולתפוס בשבי את רוב לוחמיו. בחוסר האחריות האופייני לו, שרון לא השאיר להם נוהל לחימה למקרה כזה, שהפך בהחלט לצפוי.

כשהתעניינתי יותר במה שקורה בצבא, קיבלתי את הרושם שטיפוח הלהקות הצבאיות נעשה חשוב יותר מטיפוח ועדכון כושר הלחימה, כשעל מצב זה מחפה הסיסמה שהופצה לקראת הבחירות – "מצבנו הביטחוני לא היה מעולם טוב יותר".

הבנתי שצה"ל שלנו, שהייתי אחד מלוחמיו הראשונים (עם מספר צבאי של ארבע ספרות), יורד מהפסים, ומול הצהרות המלחמה של המצרים הוא לא ערוך להגן על המדינה. הודעתי לשותף שלי במשרד שאני מפנה זמן למחקר עצמאי על מוכנות צה"ל למלחמה, וארכז את מסקנותיי בדוח מיוחד שאמסור לקברניטי המדינה, ואם זה לא יעזור – אפרסם אותו בציבור כספר תחת הכותרת "הביטחון הלאומי של ישראל – מבוא לגישה חדשה".

החלטתי להתייעץ על משימה זו גם עם בני פלד, שהתמנה לסגן מפקד חיל האוויר והיה חבר קרוב מאז קורס הטייס הראשון ושרותנו בצוות האוויר הקרבי הראשון של חיל האוויר. בני "כאילו" הרגיע אותי, ותיאר איך כושר הלחימה של חיל האוויר טוב היום בהרבה ממה שהיה במלחמת ששת הימים, אבל קבע, לעומת זאת, שהפיקוד של צה"ל "הירוק" הוא ממש מפגר. הוא ידע יותר ממני על היועצים הרוסיים הפעילים במצרים, ונתן לי "כצידה לדרך" קובץ הרצאות מהאקדמיה הצבאית במוסקבה, שהוא קיבל במתנה מקצין המודיעין הראשי של חיל האוויר האמריקאי.

לא לקח לי הרבה זמן להכין פרדיגמה של התקפת פתע אפשרית ממצריים וסוריה, לפי חומר ההדרכה הסובייטי לפיו פעלו המצרים, שהתבטא בהתקפות צפון-קוריאה על דרומה, וצפון-וייטנאם על הדרום: להרדים את האויב בתקופת רגיעה מספקת, ואז – לאתר את החג הגדול הקרוב, בו יש הרבה חופשות ו/או הרבה שתיית יין, ולפרוץ בכל הכוח בשעה לא צפויה לשטחו, בחזית רחבה. במקביל, להכין את הגייס החמישי של הקג"ב בתקשורת העולמית – לתיאור צדקת ההתקפה כמסע לשחרור משלטון עוין.

ומה אני רואה באמצע הקיץ של 1973? ריכוז אדיר של צבא מצרי לאורך תעלת סואץ, תחת מטריית טילים אנטי-אוויריים שהם הזיזו לתעלה בניגוד להסכמים, ועם תירוץ שזה רק תרגיל, כשחבר מחיל המודיעין מספר לי בסוד שנפל לידיהם מסמך בו קבעו המצרים שלא יוכלו לצאת למלחמה לפני שיקימו חיל אוויר חזק משלנו. זה הזכיר לי מייד את תרגיל ההונאה של המודיעין הגרמני להכנת ההתקפה על ברית המועצות, לפיו מסמך סודי שלו נפל לידי המודיעין הצ'כי, ובו רשימה שקרית של בכירי המפקדים הסובייטיים שמכינים הפיכה נגד סטלין. כפי שהגרמנים ציפו, כשהמסמך הגיע לסטלין – הוא חיסל מייד את שורת הגנרלים החשודים, ונשאר עם מטכ"ל פגוע, שלא שוקם עד פרוץ המלחמה ביוני 1941.

לי לא נשאר ספק: ריכוז צבא מצרי עצום, בחיפוי טילים נגד מטוסים שהפרו את תנאי הפסקת האש על גדות תעלת סואץ, ובאותו זמן – הימנעות מתקריות גבול והפצת בדיחות במצריים על חוסר רצון לצאת למלחמה, כשמתקרב ראש השנה היהודי – זה מרשם להתקפת פתע לפי חומר ההדרכה הסובייטי.

החוברת שלי על סכנת מתקפת הפתע הייתה מוכנה, אך היא כל כך נגדה את הלך הרוחות אצלנו אז, שעלולים היו לראות אותי כמשוגע ואולי אף מפר חוקי ביטחון. ביקשתי התרשמות עליה מנציגי הדור הצעיר שהיו אצלי בבית – בתי, שהייתה קצינה בחיל האוויר והחבר שלה. הילדה חזרה עם פרצוף מודאג - אבא, מה קרה לך? נהייתה נביא זעם? ביקשתי ביקורת מהיועץ המשפטי שלי – עו"ד אייבי נאמן. הוא קרא והציע לתת אותה לחבר כנסת בכיר של הליכוד – יוסקה קרמרמן. זה קרא ואמר שיתייעץ על החומר עם "הגנרלים שלו", ופנה לעזר וייצמן. עזר, בסגנון המקובל עליו, פטר אותו בהערה – ידידנו דוריאל השתגע לגמרי, הוא לא יודע שאם תפרוץ מלחמה נהיה תוך ארבע שעות בקהיר!

סאדאת מצדו אכן פעל לפי המרשם הסובייטי אך טעה בבחירת היום, כי אמרו לו שהיום הקדוש ביותר ליהודים – זה יום כיפור. וכך הוא תרם משהו למניעת הגיוס אצלנו בחג בו הכבישים סתומים. אני גויסתי ליחידה המקצועית שלי במטכ"ל אחרי שחטפנו את המכות הראשונות ומצאתי את עצמי בקרבת המפקדה של בני פלד, שכבר היה למפקד חיל האוויר. נפגשתי איתו כשהוא היה מלא כעס: "תראה את תצלומי האוויר כשהמצרים הצטופפו מול התעלה טומבון אל טומבון לפני ההתקפה. יכולתי אז לגמור אותם לפני שהם זזו".

התכנית המקורית של בני, שקיבלה את אישור הממשלה מקודם, נפסלה על ידה לפני פרוץ הקרבות, מפחד "מה יגידו". מנטאליות הגלות חזרה אל ממשלת ישראל, וחיל האוויר, במקום לבצע את התכנית המקורית נצטווה, תוך אלתורים הרסניים,  לשמש ככוח מסייע ללוחמים ביבשה. בני פלד בלע את כעסו בשקט כשאחרי המלחמה כתבו "חכמים בלילה" על "כישלון חיל האוויר". אני הייתי בדעה שלו ישראל הייתה מפרסמת, לפני התקפת הפתע, אולטימאטום שדורש מהמצרים לחזור מייד מהפרת ההסכם על מיקום הטילים, ואלה היו מסרבים – סכנת "מה יגידו" הייתה קטנה בהרבה. עובדה היא – שלמרות שאפשרנו למצרים לתקוף ראשונים, מנהיגי אירופה הצדיקו אותם, בתירוץ שבעצם הם יצאו למלחמה להחזרת אדמה שנגזלה מהם. וכאשר הסובייטים שיגרו רכבות אוויריות עם ציוד לחימה למצרים, האירופים לא נתנו רשות מעבר למטוסים אמריקאים עם אספקה לישראל המותקפת. המדיניות של "מה יגידו" כשלה לחלוטין.

בדוח שהכנתי ביחידה המקצועית במטכ"ל בסיום הקרבות נכלל ניתוח, שאת חלקו פרסמתי בספר "ללמוד מהחיים", על מהלכי המלחמה, החמצת הניצחון המוחץ, ואובדן בארות הנפט בסיני ללא קרב, וכן – על נוכלות הדיפלומטיה האמריקאית, שלא הבינה את כללי המשחק מול הסובייטים שהכו בהם בווייטנאם.