"הדת" המאכזבת

104 שנים לפני רשימות החיסול בליכוד, 100 שנים לפני עמותות ברק, הצביע אחד-העם על הקשר הבלתי נמנע שבין הון לשלטון ועל הבינוניות הבלתי נסבלת של נבחרי הציבור.

חגי סגל , י"ג בטבת תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
הגעגועים הפתאומיים לוועדה מסדרת, במקום פריימריס, אינם צריכים להדאיג את חסידי הדמוקרטיה. רק חסידים שוטים שלה אמורים להיתקף בהלה, אלה שמבחינתם הדמוקרטיה היא חזות הכל, תחליף יהדות. הם מנסים ליצור עכשיו רושם כאילו מה שקרה בליכוד אינו כשל מובנה של השיטה, אלא עייפות חומר. שיפוץ קל, ניתוח מעקפים פשוט, והכל יהיה בסדר.

לא יהיה בסדר. אף פעם לא היה בסדר. כל הסדקים העכשוויים בדמוקרטיה הסתמנו כבר ברגע הראשון. היא נכה מלידה. מי שלא מאמין מוזמן לעיין במאמר נשכח של אחד-העם משלהי המאה ה-19, "יחיד ורבים". מעבר להנאה הפובליציסטית והחוויה הלשונית הוא מעניק תובנה חדשה-ישנה על מצוקות המבנה השלטוני שלנו.

"הקדחת הפרלמנטרית", הזהיר המחבר את יבואני הרעיון הדמוקרטי בתנועה הציונית, "כבר אבד חנה בעיני רבים, ואומות העולם התחילו אף הן עתה להרהר אחרי ההנהגה הפרלמנטרית, ששפכו דמים עליה וחשבוה עד העת האחרונה כתריס בפני כל מיני פורענויות, כיסוד היסודות לממשלת האמת והצדק".

104 שנים לפני רשימות החיסול בליכוד, 100 שנים לפני עמותות ברק, הצביע אחד-העם על הקשר הבלתי נמנע שבין הון לשלטון ועל הבינוניות הבלתי נסבלת של נבחרי הציבור: "על הרוב הם אינם עולים לא בשכלם ולא במידותיהם על אנשים בינוניים מן השוק. וזה לפי שהבחירות תלויות בהרבה דברים חיצוניים, וביניהם גם שוחד ממון ושוחד דברים. ונמצא גורל העם וארצו נתון בידי אנשים שאינם מוכשרים לכך".

יותר מזה, אחד-העם טען שהשיטה הדמוקרטית משחיתה אפילו את מתי המעט שמעפילים לבית המחוקקים בזכות כישוריהם: "בהתאסף הרבה אנשים לשם מטרה אחת כולם יורדים למדרגת הטופס האנושי הבינוני, ותכונותיו הפרטיות של כל אחד בטלות הן לפי שעה. אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; אם רחמן הוא, רחמיו נכבשים".

מתברר שכבר בימיו היה עיקר מעייניהם של נבחרי ציבור נתון לאתגר בחירתם לקדנציה נוספת: "הנבחרים אינם בני חורין לשפוט כל עניין לפי הכרתם הפנימית, כי בדאגם תמיד לגורלם בעתיד, בבוא העת לעמוד שנית על הבחירה, הרי הם נושאים עיניהם בכל שנות עבודתם אל הגדולים והעשירים שבמקום (שבמחוז) בחירתם"…

על סמך נסיונם של עמים אחרים חזה אחד-העם את המתרחש היום בכנסת ובמרכזי המפלגות: "בהיות הממשלה יכולה להתקיים רק כל זמן שיש לה רוב בבית הנבחרים, משתמשים בני הרוב בכוחם זה להנאתם הפרטית. כל אחד מהם משתדל להשיג מאת הממשלה פקודות ופרנסות בשביל מכריו ואנשי בריתו, אף אם אינם מוכשרים לדבר. והמיניסטרים מוכרחים לקבל בסבר פנים יפות כל הבקשות האלו ולהבטיח לכל אחד מה שלבו חפץ".

את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל כינה אחד-העם "מכונה אבטומטית לקריאת הידד ומחיאת כפים". מסקנתו היתה נוגה מאוד: "אין שום תחבולה להרים בית ועד גדול, אפילו של חכמים, למעלה ממדרגתה של אספת אנשים המוניים, וכל ההחלטות היוצאות מתוך רוב דעות של איזו אספה הן בהכרח פחותות בערכן מאלו שיוצאות מתוך מוחו ולבו של איש מצויין אחד".

כמסקנה מכל הרעות החולות הללו הוא הציע לצמצם מאוד את היקף המנגנון הדמוקרטי. לדבריו, "בהתמעט מספר הנבחרים יהיו גם הבוחרים זהירים יותר בבחירתם וישתדלו לשלוח לבית הפרלמנט רק אנשים מהוגנים הראויים לאותה איצטלא".

במושגי ימינו זוהי המלצה לחזור לוועדה המסדרת, להקטין מאוד את מספר חברי הכנסת, אולי גם להעלות את אחוז החסימה, ובעיקר לא להפוך את הדמוקרטיה לדת. כגודל האמונה, גודל האכזבה.



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור קבוע בעיתון "מעריב"