עד שבא עמודו של עולם

תאור מעשי האנושות בפרשיות בראשית ונח מגלה שראשיתה של האנושות מהווה אכזבה מרה.

פרופסור יצחק קראוס , ח' בחשון תשע"ג

פרופ' יצחק קראוס
פרופ' יצחק קראוס
יח"צ

תולדות ראשית ימי האנושות אינם ידועים לנו. בתורה אמנם מופיעים פרטים על ראשית היסטוריה האנושית, אולם רב הנעלם על הגלוי.

תאור מעשי האנושות בפרשיות בראשית ונח מגלה שראשיתה של האנושות מהווה אכזבה מרה, כפי שמעיד הכתוב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל‑יצר מחשבות ליבו רק רע כל‑היום. ויינחם ה', כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמיים כי נחמתי כי עשיתם" (בראשית ו, ה-ז).

 מהו המאפיין של חטאי האנושות בראשיתה? הרמב"ם, בפתיחת הלכות עבודה זרה, מאריך לתאר את הדורות הראשונים של הבריאה, כהידרדרות נמשכת מימי אנוש – הידרדרות תיאולוגית של נהייה אחרי עבודה זרה. "ועל דרך זה", מסביר הרמב"ם, "היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו". לדעתו, חטאה של האנושות בראשיתה הוא שכחת האלוקים ועבודת אלילים. אולם, פשטי המקראות מורים על חטאים יצריים, כדוגמת חטאו של קין, חטא דור המבול וחטאם של אנשי סדום.

מהי אם כן הסיבה להידרדרות האנושית בראשית הבריאה? שאלה זו היא בעלת משמעות להבנת מקומו הקיומי (אקסיסטנציאלי) של האדם בעולם בכלל, ולא כשאלה פרשנית גרידא, אך אין לה ולו רמז בדברי התורה.

דומה שצוהר קטן נפתח לנו בתיאור שני החטאים המרכזיים של הדורות הראשונים, חטא דור המבול וחטא דור הפלגה. ובלשון המדרש:

למה היו דומים אנשי המבול ואנשי דור הפלגה, למלך שהיו לו שני בנים, אחד אומר לו איני יכול לעמוד בך ולא בטריחותיך, והשני אומר לו או אני או אתה. כך אנשי המבול ויאמרו לאל סור ממנו וגו'. דור הפלגה אמרו או אנו או הוא שנאמר הבה נבנה לנו עיר. אמרו לא כל הימנו לברוא לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, בואו ונחליף וניטול את העליונים והוא ייטול את התחתונים (תנחומא פרשת נח, כז).

מדרש זה מבטא את מעמדו הקיומי המיוחד והמורכב של האדם במסגרת הבריאה - בשר ודם אשר רוח אלקים בו. מעמד זה מבדיל אותו מיתר הברואים, בעלי החיים, והוא נדרש למלא את הצו האלוקי שלעיתים אינו עולה בד בבד עם נטיותיו העצמיות, דוגמת האינסטינקט החייתי. מורכבות זו אינה קלה לביצוע, ושני דורות אלו, דור המבול ודור הפלגה מבטאים שתי תגובות קיצוניות למורכבות זו.

עשרים הדורות מאדם עד נח ומנח עד אברהם לא הכירו, ולא רצו לקבל את מעמדם המיוחד. עשרה דורות שמאדם עד נח לא קיבלו את המרות האלוקית. החל מאדם הראשון שלא שמר על ציווי אחד בלבד שציוהו הקב"ה, דרך מעשי הרצח של קין ולמך וכלה ב"מלאה הארץ חמס מפניהם". וחוזרת השאלה: כיצד הגיעה האנושות לדרגה תחתונה זו?

התשובה לכך טמונה בדברי המדרש, שהובא לעיל. הבן האומר לאביו: "איני יכול לעמוד בך ולא בטריחותיך". דור המבול מיי
כך הִטלטלה האנושות בין שני קטבים אלו במשך עשרים דורות, עד שבא אברהם אבינו
צג את הדורות שקדמו לו, דורות שלא קיבלו את תפקידם כנזר הבריאה כבחיר היצורים. הם פגשו את מיני בעלי החיים העושים כרצונם, ללא הגבלות וכללי מוסר, ותהו מדוע נדרשים הם להיות  שונים מהם. הציוויים האלוקיים והמוסריים היו להם למעמסה, עול שנטל מהם את רצונם "החופשי" כבשר ודם, וכדברי הפסוק המצוטט במדרש לעיל: "ויאמרו לא-ל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו" (איוב, כא, יד).

אנשי דור הפלגה מהווים אנטי תזה לאנשי דור המבול. הם למדו את הלקח מהמבול, הפנימו את מעלתו של האדם כבחיר היצורים, והדגישו את מותר האדם מן הבהמה - כח השכל. התורה מתארת את אנשי בבל כיוצרים ובונים. הם לא הסתפקו כקודמיהם במציאות הטבעית השוכנים במערות, אלא בקשו לשלוט על הטבע ולבנות עיר. אם כך, במה חטאם? רבים מן הפרשנים מוצאים רמזים בכתוב למרידה באלוקים, דוגמת "ונעשה לנו שם", או עצם בניית המגדל וראשו בשמים, אבל על פי הפשט לא מפורש חטאם, וכבר נאמר במדרש: "מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש".

אך על פי דרכנו הבוחנת דורות אלו בפן הקיומי, נראה שדור זה ראה את מעלתו ביחס לשאר הנבראים אך לא הסתפק בכך. וכדברי הבן השני במשל המובא במדרש: "או אני או אתה". לאמור: ישנו מושל אחד בעולם ותו לא, ולכן דרישתם הייתה: "בואו ונחליף וניטול את העליונים והוא יטול את התחתונים". עשרה דורות מנח ועד אברהם תיקנו את חטאם של דורות ראשונים, אולם עדיין לא מצאו את מקומם בבריאה כבחירי הנבראים - דווקא מעלתם גרמה להם למרוד ביוצרם.

כך הִטלטלה האנושות בין שני קטבים אלו במשך עשרים דורות, עד שבא אברהם אבינו. הראשון עלי אדמות שמצא את האיזון בין שני הקטבים הוא אברהם. המדרש מכנה את אברהם "עמודו של עולם" וניתן לומר שהוא בבחינת עמוד יציב שאינו מִטלטל באופן קיומי כדורות שקדמו לו. הוא אשר נאמר עליו "עומד לפני ה'", שמשמעותו - אדם ברום מעלתו המתייצב ומקבל את מרותו של הקב"ה. אברהם מוכן לעמוד מול הקב"ה ולטעון בלהט "האף תספה צדיק עם רשע[!]... חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט[!]", אך מן הקוטב השני הוא מוכן לקבל את המרות האלוקית ללא עוררין ומזדרז לקיים את הצו האלוקי "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה" כי כך ציווהו הקב"ה.