הרפובליקניות טובה ליהודים?

צבי יהודה דרור , י' בחשון תשע"ג

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

באמריקה נערכות בחירות, וכמו במקרים רבים, המעורבות שלנו מבוססת על השאלה 'מי טוב ליהודים'.

הסיסמה "נתניהו טוב ליהודים" הופצה ע"י חסידי חב"ד, בבחירות הראשונות שהתבצעו ע"פ חוק בחירה ישירה. מדובר בשאלה עתיקה של יהודים בכל מיני מקומות בעולם, כשיש מאבק בין גורמים שונים (נפוליון ורוסיה למשל), בעד מי אנחנו. בבחירות ההם נוצרה דילמה מסוימת - איך ניתן להצביע למועמד שאינו שומר תורה ומצות, והפתרון - אין בהצבעה משום מעורבות אמיתית עם דעותיו וגישתו, אלא מיצוי התועלת האפשרית מהמשחק הפוליטי - מי טוב ליהודים.

זוהי ההתיחסות המצויה לגבי בחירות בארה"ב. בהתבסס על ההנחה שתקיפה גרעינית באירן טובה לישראל, רבים מאיתנו סוברים שמיט רומני טוב ליהודים. ובכן, מה עם מחשבה מעמיקה יותר, שתבחן האם לאורך טווח התנועה הרפובליקנית אכן טובה ליהודים?   ומה עם מחשבה קצת יותר רחבה - האם היא עדיפה כשמדברים על החזון היהודי?

יש שיטענו, שתמיכה הדדית על בסיס אינטרס מקומי משותף היא פעולה חכמה ונכונה. אני סבור ששותפות יוצרת גם השפעות ארוכות טווח, וגם אם בסופו של דבר תמיכה כזו צריכה להתקיים, צריך לשים לב אל ההשפעות הללו, ולהיזהר מהם.

מדוע הרפובליקנים אוהבים כל כך את ישראל, ומדוע רבים מתוכם שבהם מתיחסים באהדה להתנחלויות? ננסה לבחון זאת מארבע היבטים - בטחוני, כלכלי, אזרחי, ודתי.

א. ההיבט הבטחוני. מדינות העולם נעות על ציר שבין זכויות אדם ומוסר, ובין חיזוק הלאומיות. מדינות רבות ובראשן מדינות אירופה, אינן נלחמות על זהותן, בין השאר בעקבות הפחד מהמפלצת ההיא שמלפני שישים שנה. מדינות רבות ובראשן סין ורוסיה מתעלמות מזכויות אדם על מנת לחזק את הזהות הלאומית שלהם. ישראל היא תופעה די מיוחדת - נלחמים, ועסוקים ללא הרף בשאלות המוסריות. במונחים קבליים - גבורה שלובת זרוע עם מדת החסד. לא בטוח שהשילוב הזה מתקיים בצורה הכי טובה, יש סטיות, אבל כשמסתכלים קצת יותר טוב מרחוק - זו השאיפה הכללית.

האמריקאי, הנבוך בין השפעה שמאלנית של התנגדות לכל הפעלת כח, ובין הרצון להגן על עצמו מטרור, רואה בימין הישראלי שותף משמעותי. אין לנו יותר כח, אבל מכריזים בעולם שיש הצדקה מוסרית ללחימה נגד הטרוריסטים. נכון, כשאנו מסתכלים בתוך המדינה ניתן לשאול - איפה בדיוק נמצאת ההצדקה הזאת, אבל היא מצויה בעוצמה בשתי נקודות מפתח: א. כך העולם רואה את ישראל, כמדינה שיש בה את שתי היסודות הללו באופן בולט. ב. למרות התעמולה המאסיבית, הישראלים בוחרים ליכוד, ולא הארץ.

בשורש הענין, מדובר ביכולת לחבר ריאליזים, עם שאיפה מוסרית, שהיא יכולת יהודית מובהקת, ובמקביל עיקרון רפובליקני טיפוסי.

ב. ההיבט הכלכלי - נתניהו, שהוביל את כלכלת ישראל בשנים האחרונות, ובחר במודל האמריקאי לעומת האירופי, הוא קפיטליסט. מדיניות כלכלית, אינה יכולה לכלול רק "הקצאת משאפים המצויים בצמצום שיש להם שימושים חלופיים", אלא זקוקה גם להצדקה מוסרית, של דרך הקצאת המשאבים. כדי שמנהיג פוליטי יבחר בדרך הכלכלית הקפיטליסטית
האמריקאי, הנבוך בין השפעה שמאלנית של התנגדות לכל הפעלת כח, ובין הרצון להגן על עצמו מטרור, רואה בימין הישראלי שותף משמעותי. אין לנו יותר כח, אבל מכריזים בעולם שיש הצדקה מוסרית ללחימה נגד הטרוריסטים
, הוא זקוק להצדקה. הוא צריך שהפעולה הזו לא תחשב חזירית, וקיצוציו לא יחשבו גזירות. האדם הפרטי שיצביע בעד הדרך הזו, יהיה צריך להכיר בנפשו שאין כל בושה להיות עשיר, כמו שמבחינה בטחונית - מותר להיות חזק. בישראל כמו במדינות רבות התרחשו הפגנות רבות על הרקע הזה, והבחירות הקרובות יוכיחו, עד כמה נתניהו הצליח להתמודד עמן. בכל מקרה, הרפוקליקנים רואים בנתניהו ובימין הישראלי שותפים לדרך הכלכלית. גם כאן מדובר במוכנות לשלב את השאיפה המוסרית לצדק, יחד עם הראליזים של הכלכלה בת זמננו.

ג. ההיבט הדתי. הציבור הדתי ציוני \ לאומי מעצים את שתי הכיוונים הללו. יש בו הצדקה ללחימה מתוך מצוות התורה, כמו גם מודל אלטרנטיבי לתנועות החברתיות. ברובו, הציבור הזה אינו שותף למחאות בתחום, אך הוא עסוק בהתנדבות עניפה, תנועות הנוער שלו אמונות על ערכי צדקה, ודרכו בסיוע כלכלי באה לידי בטוי ביוזמות צדקה קהילתיות, ולא בדרישה לשנויים חוקיים. נכון שחברי הכנסת הדתיים לאומיים מזנבים בגזירות תקציביות על ידי דרישות או חוקים, אך קולם לא מרכזי בתחום זה. מעולם לא פרשה מפד"ל מממשלה, על רקע כלכלי, ולא סביר שדבר כזה יתרחש.

באמריקה יש קשר בין הציבור הדתי ובין המפלגה הרפובליקנית. הדבר קיים גם בימין הישראלי. זה בא לידי בטוי במגמות עכשיויות, למשל - בצרוף המפלגות החרדיות לממשלה, ובהעדפתם במקרים שונים - כגון בנושא הגיוס; וזה בא לידי בטוי בקשר המוזר לכאורה של המנהיגים הרויזיוניסטים אל הדת - עיין ערך מנחם בגין.

מהיכן הדבר נובע?   גם כאן ישנו חיפוש אחרי מגמה מוסרית שתתמוך בהתמודדות ריאלית עם המציאות, בתחום הכלכלי והבטחוני. כשהמוסר מבוסס על דת ועל ערכים שמרניים, קל יותר לשלב איתם את השמרנות הבטחונית כלכלית. כשהמוסר מבוסס על מהפכנות, זה קשה יותר.

בהקשר זה מאלף להביא את דבריו של ארוינג קריסטול ב"מחשבות על השמרנות החדשה". הוא שואל, מדוע המהפכה האמריקנית, אינה מוגדרת מהפכה, ואין ליורשיה את הברק המרדני והצעיר של מהפכנים סוציאליסטים? במילים אחרות, למה הצעירים לובשים דוקא חולצות של צ'ה גאורה שרצח כל כך הרבה אנשים ולא השיג דבר?

קריסטול - טרוצקיסט לשעבר - משיב, שלאדם חילוני יש צורך במקור אחר להתלהבות רוחנית. ה"אונגרד" השמאלני ותרבותו האומנותית, מספק את הצורך הזה, הוא רומנטי, ומרדני. מה חשוב במה אדם מורד, העיקר למרוד, ורצוי במידת ההקצנה הבוטה והפרובוקטיבית העזה ביותר. הריאליזים הבטחוני והכלכלי הוא קודר, יבש, וחסר מעוף.

ההשתייכות הדתית והמסורתית, הקיימת גם בליכוד, באה כמענה לצורך הזה. שוב קיימת הצדקה מוסרית, למגמות הימניות.

ד. מבחינת התחום האזרחי, ההבחנה בין דמוקרטים לרפובליקנים, לא כל כך ידועה בדרך כלל. ברגל אחת, ההבדל ביניהם נובע מניגוד שבין הרפוליקנים לליברלים. שתי המגמות מהוות כעין מענה לשאלה מהי המדינה (לאחר ביטול האפשרות שהמלך הוא המדינה). הליברלי, רואה את הפרט כיחידה עצמאית, שהמדינה נועדה כדי לסייע לזכויותיו. הרפוליקני רואה את הפרטים כחלק מעצם קיומה של המדינה - כלומר, המדינה אינה כלי אלא היא מכלול האזרחים. לכן האזרחים אינם רק בעלי זכויות אלא חובות.

מכאן גם היחס לצד אחר בדמוקרטיה - המתח שבין החוק וכוחו של הציבור, ובין ערכים "דמוקרטיים" שמשמעותם זכויות אדם או ליברליות. זה אחד מסלעי המחלוקת העיקריים, שמזהות את הימין עם הרפובליקנים כשבמקרה שלהם מדובר ביחסו של בית המשפט לחוקים הקשורים לזרים ולהפלות, ומקרה שלנו מכלול המאבקים בין הימין לבג"ץ. באיזו זכות, שואל הרפובליקן, או איש הימין הישראלי את הדמוקרט, אתה יכול לקבוע זכויות שלא נקבעו בחוק במפורש, ולהפוך את השפיטה לפרשנות אקטיבית?

כאן גם יש להשיב - ההתלהבות השמאלנית של ה"אונגרד" המוביל את כולם ואינו מביט לאחור, משחררת מן הצורך לחשוב על דעת הרוב. אחוזי שליחות מוסרית, ירשו לעצמם ליברלים להתעלם מהרוב, כמיטב המסורת של התנועות השמאלניות בכל העולם.

ההסתמכות על הגות משפטית על מנת להכריע בניגוד לדעת הרוב הוא גלגול בוגר יותר של אותה תנועה מרדנית. ביסודה, יש הנחה, שהציבור אינו הריבון היחיד, וישנו ריבון נוסף - הגותי, מוסרי, תיאוקרטי. בפועל, אין זו תנועה מרדנית אלא מיושבת, ובכך היא דומה מאד ל"דעת תורה", לגישה שההכרעה העליונה אכן אינה ביד העם אלא ביד ערכים עליונים.

אם נשוב לשאלה הראשונה, נמצא שאכן בהרבה נקודות ישנה שותפות בין הרפובליקנים ובין הימין והציונות הדתית - גבורת מלחמה צועדת יד ביד עם חסד ומוסר, כלכלת שוק חופשי מאוזנת על ידי צדקה קהילתית דתית, והמבנה הדמוקרטי הוא שלטון העם ולא שלטון הערכים הליברלים, אשר מכיל גם חובות ולא רק זכויות.

כמו שציינו לעיל, למרות השותפות הזו, יש דמיון רב בין הגישה הדמוקרטית ובין הגישה התורנית. בשתי המקרים, החוק אינו רק תוצאה של חשיבת האזרחים, אלא מבוסס על מערכת ערכים מוסרית בלתי תלויה. לדעת רבים מאיתנו, זהו מקומה של תורה במדינה יהודית, ובזה אנו מזדהים דוקא עם ערכים דמוקרטיים.

אבל הבעיה הגדולה יותר, היא העדר הרוח המשיחית. אצל הרפובליקניים ניתן לזהות רצון מתמיד לשמירת הקיים, לרציונליזציה וריאליזים של ההחלטות הפוליטיות, ובעיקר - לויתור על כל אוטופיה משיחית. כיצד יהודי שמצפה לישועה, להתקיימות דברי הנביאים, למשיח, ולא מן השפה ולחוץ, יכול לותר על אלו. את העדר הרוח המשיחית ניתן למצא דוקא אצל נתניהו, שמדיניותו מבוססת על מציאת המכנה המשותף הפוליטי שאין בו הכרעה של ממש לכיוון מסוים. מדיניות כזו שמנסה להיות "בסדר עם כולם", מאפשרת אולי לעם להתלבט מהי דרכו, אך משקפת חסרון עמוק של אידאולוגיה ציונית, כזו ששואפת לגאולה ולתיקון. והלא פעם, היה זה המכנה המשותף בין הסוציאליסטים לרויזיוניסטים. כולם עסקו בחלומות. לכן, מבחינת החלום היהודי - הרפובליקניות - לא טובה ליהודים.