הקשר שבין ההתנתקות לטרור

נדב שרגאי , כ"ח בחשון תשע"ג

נדב שרגאי
נדב שרגאי
צילום: באדיבות המצולם

"אומרים לי כי ההתנתקות תתפרש כנסיגה מחפירה, תגביר את מתקפת הטרור ותציג את ישראל ברפיונה", לעג אריאל שרון למתנגדיו מעל במת הכנסת ביום שבו אושרה תוכניתו (25 באוקטובר 2004), "אני דוחה על הסף את האמירה הזאת".

לשר הביטחון שאול מופז לא היה ספק באותו דיון כי "המהלך הכרחי ונכון, ויש בו כדי להעניק יותר ביטחון לאזרחי ישראל". השר מאיר שטרית ביטל את הטענות ש"יהיה איום על יישובים בנגב" וש"אנחנו בורחים מטרור". "עוד לא שמעתי טענה מגוחכת שכזאת", כך אמר.

גם שופטי בג"ץ (למעט יחיד סגולה, אדמונד לוי) לא שעו לאזהרות וסירבו באותם ימים לבוא לגוש קטיף. הם הסתפקו במומחי הביטחון מטעם המדינה והניחו אוטומטית שתוכניות מסוג זה "משפרות את המצב הביטחוני", שכן "הפינוי מפחית את רצונם של הפלשתינים לפגוע באוכלוסייה ישראלית".

היום, שבע שנים אחרי, כשהשיח הציבורי הריטואלי על המצב בדרום מתסכל כמעט כמו המצב עצמו, זועקת בהיעדרה התייחסות אמיתית לקשר הסיבתי בין חטאי העבר למצב הנוכחי. הקשר הזה בין סיבה למסובב כל כך נדרש, לא כדי להתנצח בבחינת "אמרנו לכם". הוא נחוץ בראש ובראשונה כדי שרעיונות על נסיגות נוספות, עם הסכם או בלי הסכם, מול "פרטנר" שעד עצם היום הזה אינו מוכן להכיר בקיומנו - אם בקיומנו בכלל, או בקיומנו כמדינה יהודית - יוסרו מסדר היום שלנו ויוקעו אל עמוד הקלון.

במגרש הפוליטי שלנו יש למרבה הצער לא מעט שחקנים מרכזיים, שלא זנחו משנה מסוכנת זו, ומבקשים ליישמה גם באזורי יהודה ושומרון. שלא במקרה, הם גם האחרונים שמתכחשים לקשר בין גודל הרעה שנפתחה עלינו מדרום לפני שבע שנים ועוצמתה לבין קיצה - מ
היום, שבע שנים אחרי, כשהשיח הציבורי הריטואלי על המצב בדרום מתסכל כמעט כמו המצב עצמו, זועקת בהיעדרה התייחסות אמיתית לקשר הסיבתי בין חטאי העבר למצב הנוכחי. הקשר הזה בין סיבה למסובב כל כך נדרש, לא כדי להתנצח בבחינת "אמרנו לכם".
מש באותו מועד - של הנוכחות הישראלית, הצבאית וההתיישבותית בשטח שממנו יורים היום טילים על אשקלון ועל אשדוד.

אין מקריות במזרח התיכון, שמעולם לא היה "ישן" יותר. חמאס השתלט על רצועת עזה רגע אחרי שחיילינו ומתיישבינו התנתקו ממנה. ארסנל הנשק של האויב הועשר עשרות מונים, הן בכמויות בלתי נתפסות, רבבות אלפי קנים, והן באיכותו: טווח הרקטות והטילים המאיים עלינו כיום מדרום מגיע עד ת"א וצפונה.

זה קרה מטעם פשוט וממש לא מסובך: צה"ל לא היה שם כדי למנוע זאת. כשגוש קטיף התקיים, הוא שימש חגורת ביטחון לדרום. בשנותיהם האחרונות שם ספגו חלוציו בגופם וברכושם יותר מ-6,000 קסאמים ופצמ"רים. גם שדרות ספגה אז, אבל הרבה פחות, הגראדים לא הגיעו אז לא לאשקלון, וגם לא לאשדוד ולב"ש, לגדרה או לקריית מלאכי.

הנסיגה - בדיוק כמו שהזהירו בני בגין, מועצת יש"ע ומאות האלפים שניסו להפגין ולמחות - התפרשה כמפגן חולשה אדיר. האיפוק לא שידר כוח, אלא חוסר אונים ובריחה.

ההבטחה ש"ניכנס בהם", אם רק יעזו לירות כדור אחד, הושמעה לפני אוסלו ולפני ההתנתקות, אך התגלתה כאן ושם כהבטחת רהב חלולה. הנסיגות, בניגוד למה שפימפמו לנו, לא העניקו לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית והפנים-ישראלית "להיכנס בהם".

מי שראה ברע (ההתנתקות) טוב, ובטוב (גוש קטיף) רע; מי ששם חושך לאור ואור לחושך; מי ש"איתרג" את אריאל שרון ואיפשר לו להפוך ארץ פורחת ועולם שלם של קהילות ושל מוסדות חינוך ודת מפוארים לעיי חורבות, וגם אלה בדרג הביטחוני שלא צעקו קבל עם ועולם את מה שלחשו בחדרי חדרים, צריכים לעשות היום שני דברים: לבקש סליחה מעקורי הגוש אצילי הנפש, אך בעיקר להפיק לקחים ולחדול לטמטם את מוחו של הציבור במשיחיות שקר על נסיגות נוספות ועל חיוניותן לביטחון ישראל.

התנתקויות או נסיגות "דמוגרפיות" ואחרות, ברוח אולמרט או ברק, יביאו את חמאסטן גם למבואות ת"א וירושלים.

המאמר פורסם לראושנה בעיתון "ישראל היום".