הנס מאחורי סילוק הפולשים

יצחק הרשקוביץ , כ"ט בחשון תשע"ג

ניצח. הרשקוביץ
ניצח. הרשקוביץ
בניה פנדל ובן ברסקי

רבות נכתב על ההיבטים המשפטיים של תביעתי נגד פולשי כנופיית סלאח שנחתו על הקרקע שלי בגבעת המטוס בירושלים ולא עזבו במשך כמעט 20 שנה. 

אבל פחות נכתב על כך שההצלה הגיעה אלי בצורה ניסית ממש! 

נראה לי  שאי אפשר ממש להבין את המהומה הרגשית שנגרמה לי בגין המשפט הזה של "הסגת גבול".  אבל – בסופו של דבר, ההתפתחויות הראו שידו של אליהו הנביא היתה איתי!  אחרת אי אפשר להסביר את הניסים שאירעו ועזרו לי להוכיח שהנכס שייך לי, ושהסלאחים משקרים במצח נחושה.

ראש וראשונה לדברים שאי אפשר להבין – גם אני בעצמי לא מבין – הוא איך משפט פשוט כזה לוקח 15 שנה ויותר (!!) להגיע לפתרונו. 

עיקר הענין הוא המציאות שכאשר אדם מחזיק במשהו (ע"י חזקה), זה גורם לו להאמין שחזקה בעצם שוה בעלות. זה כמובן לא בהכרח נכון, אבל האמת היא שחוק החזקה הוא די מעורפל ורבים טועים בו. לכן, ישנם דרכים אחדות לפרש חוק זה של "חזקה כבעלות."

לכן, כשמשטרת ישראל לא נקטה בפעולות נחושות להוציא את משפחת סלאח (הפולשים) מנכסי, על אף דרישותיי הרבות, הסלאחים התרגלו לרעיון שהם שם, ושהם מוחזקים בנכס, ושהם בעלים עליה. למשל, הצגתי למשטרה את שטר-הבעלות שלי (מסמך מהבעלים הראשונים בשם מ.ג., יהודי מקליפורניה), אבל המשטרה לא עשתה דבר להוציא אותם מהנכס - והם ראו את זה כהוכחה שהנכס שייך להם.

בקיצור, המשטרה לא הכירה את חוקי החזקה והבעלות, ולכן לא יכלה לאכוף אותו! 

התנאים בהם חזקה מוכיחה בעלות לא התקיימו במקרה דנן.  לכן, עבודתי היתה רבה ומאתגרת: להוכיח את בעלותי כנגד חזקתם בקרקע.  ידעתי את ההסטוריה של נכס זה, וגם שרשרת רשימת הבעלים – אבל חסרה לי חוליה אחת כדי להוכיח שאני הוא הבעלים האחרונים והנוכחיים, ולא הם.

ישר על ההתחלה, לַשופט היתה דעה ברורה בענין, החל משמיעתו את עדותה של "מלכת האֵם" של כנופיית סלאח. היא העידה שהיא נתנה לבעלים המקוריים – להלן, "הארמני" – סכום גדול של כסף בתור הלוואה, והנכס שימש ערבון לתשלום החוב. ואכן, הארמני מת לפני שהספיק לפרוע את החוב, ולכן הסלאחים טענו שהנכס שייך להם במקום ההלואה שלא נפרעה.

השופט שמע גם את העדותי שלי, יצחק הרשקוביץ – הבעלים הרשמיים לפי הרישומים; כפי שהזכרתי, קניתי את הנכס מידי מ.ג., שקנה את זה מהארמני. 

השופט כינס את עורכי הדין של שני הצדדים לחדרו, ואז אמר להם שהוא מתכוון לפסוק שאין לסלק את כנופיית סלאח מהנכס כי הכסף שהם נתנו לארמני היה בעצם דמי-מפתח עבור הנכס.  ברם, השופט גם אמר שמאחר והנכס רשום בשמי, אזי אני, יצחק הרשקוביץ, הנני הבעלים החוקיים. ולכן, הוא אמר, שני הצדדים צריכים להיכנס למשא ומתן כדי להגיע להסדר מוסכם – וזה מה שהוא הורה לעורכי-דין לעשות.  בכך, הוא אמר, הוא מסיר את הענין מעל סדר-יומו.

על פי זה, ניתן להבין מאיפה שני הצדדים באים:

* הסלאחים נהנו מהסטטוס-קוו: הם נשארו במקום ולא זזו. היה להם את כל הזמן שבעולם, מאחר והתביעה הוסרה מסדר-היום של בית המשפט!  

* אבל אני, שיזמתי את התביעה, ושנכפה עלי לסבול את איבוד הקרקע שקניתי באופן חוקי – ידעתי בלבי שכל הסיפור שהם הציגו היה בילוף אחד גדול, כולל המסמך שהם הביאו כראיה. אבל איך אוכל להוכיח שה"חתימה" של הארמני על מסמך ה"ההלואה" היתה מזוייפת? 

הייתי נחוש להילחם ולנצח, ולמצוא דרך להראות שהארמני אף פעם לא הסכים לתת את הקרקע – שהוא מכר למ.ג. – במקום פרעון חוב.

לחצתי שהתביעה שלי תוחזר לבית-המשפט, בזמן שהסלאחים השתמשו בכל טריק  אפשרי כדי לדחות אופציה זו. בסוף, יותר משנה לאחר שהתביעה הוסרה מלוח-בית המשפט, הצלחנו לבטל את ההחלטה. שמחתי: לא אצטרך לשאת ולתת עם מי שגנב לי את הקרקע!

תחילת הישועה באה מהאויר

תחילת ההצלה באה כשעובד בכיר בעיריית ירושלים לענייני ערבים הציע לי לחפש מומחה לתצלומי אויר. הצלחתי למצוא את מבוקשי, אדם שברשותו מעל חצי-מליון תמונות אויריות. הוא נהג לצלם כל פיסה של ירושלים כמה פעמים בשנה, כדי לעקוב אחר השינויים. יש לו צילומים משנת 1966!

הסלאחים טענו, וגם העידו, שהם גרו בבית מאז 1966.  ביקשתי מהצלם את כל צילומיו של הנכס, במשך השנים. מצאנו שהבית, שהופצץ במלחמת ששת הימים, היה בלתי ראוי למגורים. שנה אחר שנה, ראינו בית עם גג שקרס וקיר אחד היה במקצת.  דוקא בצילום משנת 1984 ראינו משהו מאד קריטי: לראשונה, היה אוהל לא הרחק מהבית החרב! כנראה שהסלאחים הקימו את האוהל למגוריהם – בשנת 1984, לא 1966 כפי שהם טענו!  הם גם בנו דיר לצאנם, בדיוק מחוץ לבית, ליד הגדר. בקיצור, הבית היה חרב במשך שנים, ולכן הוא לא היה יכול להיות מאוכלס.

עדות של דוד דוד

העיד במשפט עובד בכיר במינהל המקרקעין בשם דוד דוד, שהכיר את סיפור פלישת הסלאחים במסגרת עבודתו.  הוא העיד שהסלאחים לא הגיעו לאזור בית צפאפא וגבעת המטוס עד בערך שנת 1982.  הוא סיפר במשפט שבאותו זמן, הם התעניינו בקניית הקרקע, וביקשו ממנו מידע לגבי הבעלים.

מה זה אם לא הוכחה שהם ידעו שהנכס לא שלהם?

עו"ד איתן גבע

וכאן מגיע הקטע הכי נסי בסיפור. 

מישהו הציע לי לפגוש את עורך הדין איתן גבע, שעבד כעורך דין מלפני מלחמת העצמאות, ופעל עבור הקרן קיימת לישראל, שעסק בקניית קרקעות מהערבים. הוא פשוט בקי בכל מה שקשור לקרקעות וכו'.

הוא אמר לי להביא לו את התיק שלי במלואו, וכשעיין בו, הוא שם לב ששֵם ההמיופה-כח להעביר את הבעלות מהארמני למ.ג. היה מאד מוכר לו.  גבע נזכר שאותו אדם פעם העביר לו, בשם הארמני, את שטר-הבעלות המקורי על הקרקע המדוברת!  (למה הוא העביר לו את זה? כדי שהוא, גבע, יוכל למצוא קונה.)

כלומר, היתה כאן תגלית מרעישה!  בידי איתן גבע נמצא מסמך עם החתימה המקורית של הארמני!  יכולתי עכשו להשוות אותה לחתימה על מסמך ה"הלוואה" של הסלאחים ולהראות שהן אינן זהות!

צריך להדגיש שבחיפושי אחר המסמכים הישנים, מצאתי את עצמי תקוע.  כל המסמכים ושטרות מכר של קרקעות היו בארכיון שהושמד ע"י ה"ארגון" במאבקם נגד הבריטים כדי להקים מדינה יהודית. אותו בנין שהחזיק את כל המסמכים והוכחות-בעלות פוצץ ע"י בקבוק תבערה, וכל המסמכים נשמדו.

סוף-סוף מצאתי את שטר-הבעלות המקורי על הקרקע שקניתי, ברשותו של איתן גבע, והחתימה של הארמני היתה מאושררת ע"י נוטריון! ואכן, חתימה זו לא היתה זהה לחתימה שהופיעה בשטר ההלוואה-כביכול של הסלאחים!  בשטר-הבעלות המקורי, החתימה היתה ברורה וקריאה – ובשטר ההלוואה היא היתה מאד לא קריאה, אם בכלל.  סימן ברור לזיוף – וראיה לכך ש"שטר הלוואה" של הסלאחים הוא לא יותר מזיוף ורמייה!   [ואכן, יותר מאוחר, מומחה לכתב יד אישרר את דבריי והעיד שהחתימה מזוייפת וכן כל המסמך – ובכך עזר לי לחזור לנכס שלי.]

לטעמי, הצגת ראיות כוזבות ושקריות היא פשע מבחינה חוקית. לכן אני שואל: למה מדינת ישראל איננה תובעת את הסלאחים על כך שהם הציגו ראיה מזוייפת ושקרית?

מציאת השטר המקורי היתה בבחינת "נס גדול" שהוכיח לי שידו של אליהו הנביא עזרה לי במאבקי למען "צדק בירושלים." תודה ה'