הטיית גזר דינה של מרגלית הר-שפי זועק לשמים

בכנסים משותפים לשומרי מצוות ולחילונים, לאנשי ימין ולאנשי שמאל, שנערכו בימים שאחרי רצח רבין נשאלנו שאלה נוקבת שהתקשינו לענות עליה: מה עשינו כאנשים בעלי השפעה בימים שקדמו לרצח כדי למנעו. אנשים רבים משני צדי המתרס לא יכלו לעשות דבר. אחרים יכלו לעשות, ולא עשו דיים. מרגלית הר שפי אולי עשתה יותר מכולנו כדי למנוע את הפשע. היא ניסתה בדבריה ובאיומיה להשפיע בדרכה שלה על יגאל עמיר, שלא לעשות את המעשה הרע

אורח באתר , כ"ו בסיון תשס"א

שורות מספר על פסק ביהמ"ש העליון בעניין מרגלית הר שפי

קראתי בעיון את פסק דינו ואת גזר דינו של ביהמ"ש העליון בעניין מרגלית הר שפי, ובעיקר את נימוקיו של אב בית הדין, כבוד השופט מישאל חשין וכן את פסקיהם של שופטי הערכאות הראשונות. פסקי הדין ארוכים ומנומקים, ואינם בהישג ידו ובהישג זמנו של כל אדם. השתדלתי לבחון אותם, עד כמה שהגיעה ידי, ללא דעה מוקדמת. עשיתי זאת, אף שהייתה לי נטייה טבעית לזכותה של מרגלית, מכיוון ששמעתי ממשפטנים בכירים, שהנימוקים העולים בדבריהם, ובעיקר בדבריו של אב בית הדין בערכאה השלישית, הם נימוקים כבדי משקל. מיד עם היוודע גזר הדין מסרתי את השגותיי לכמה משפטנים, וביניהם אלו שהצדיקו מלכתחילה את גזר הדין, משפטנים הרחוקים מאוד מציבור תושבי יש"ע, והללו הודו בצדקת טענותיי. הטיית גזר דינה של מרגלית זועקת לענ"ד לשמיים, ואף שעבר זמן רב מגזר הדין, ואף שאירועים רבים וקשים התרגשו על המחנה שלנו ועל כל עם ישראל מאז, אמרתי, אשיחה וירווח לי.

1. גזר הדין:
כבוד השופט חשין האריך בנימוקיו בהתלבטות כעצם צדקתו של החוק המחייב כל אדם ב'קום ועשה' לבוא ולהלשין למשטרה על חברו העומד לעשות פשע. הוא הביא (בסעיף 18) את דבריו הנחרצים של כבוד השופט (בדימוס) חיים כהן, ששלל את צדקתו של החוק בשל ריחה השלילי של המלשינות הנודף ממנו. בדרך דומה לזו הלך גם כבוד השופט טירקל בפסק דינו בענייננו, ולכן נטה שלא להעניש את מרגלית הר שפי. חשין עצמו שלל את עמדתו של כהן, והצדיק את דרישת החוק מן האדם למנוע פשע כבד (ובענייננו אין חולק על חומרתו של הפשע) ע"י הסגרת זומם הפשע, ואף את חובתו לשאת בעונש אם לא יעשה כך.

אני נוטה לקבל את עמדתו של חשין בשאלה זו, ולחייב אדם לשאת בעונשו אם היה ביכולתו למנוע פשע ולא מנעו. אולם החוק אינו מבחין בין מניעים שונים לעבירה זו. המניעים העיקריים לאי מניעת פשע עשויים להיות: א) הזדהות עם מעשה הפשע או לפחות הסכמה בדיעבד לביצועו. ב)אדישות ביחס למעשה או אי נכונות לטרוח כדי למונעו. ג) מערכת ערכים (מסולפת לדעתי), הרואה במלשינות חטא מוסרי חמור השקול כנגד חטא אי מניעת הפשע, והמחייבת את היודע ב'שב ואל תעשה' מספק.

החוק אינו יכול לעשות הבחנה כזו בשל אי יכולתו להיכנס לפרטים של 'קורא מחשבות', ולכן בדרך הטבע הוא מנוסח בצורה כללית. יתר על כן! ניתן להניח, שהחוק רואה את כל שלושת המניעים הנזכרים לעיל כסיבה לשאת בעונש. אולם האומנם זהה היא חומרתו של המניע הראשון של הסכמה עם מעשה הפשע עם המניע של אי העדפתה של ההלשנה? החוק, כאמור, אינו יכול לטפל בכך. במקום שהחוק הותיר חלל ריק, יכול השופט למלאו.

לא בכל מקרה יכול השופט להיכנס אל מוחו ואל ליבו של הנאשם ולדון על מניעיו. אך במקרה של מרגלית הר שפי אין מקום לספק בכך. לא ניתן להאשים את הר שפי בכך שהסכימה עם הפשע, שהרי מכל העדויות עולה, שהיא ניסתה לשכנע את עמיר שהדבר אסור, ושלא יעשה זאת, ואף איימה עליו להסגירו במגמה למונעו מן הרצח. היא אף לא הייתה אדישה לאפשרות הרצח, והטיחה בעמיר דברים, שהיו עלוליםלגרום לו לשנוא אותה. הזעזוע מן המעשה הנפשע ניכר גם בעדויות על תגובתה למעשה לאחר שנעשה. ניכר בדבריו של כבוד השופט חשין, שהוא ידע שמניעיה של הר שפי היו חוסר הנכונות הנפשית להלשין על חבר, ולא קירבה או אדישות למעשה עצמו. וכך כתב הוא עצמו בסעיף 89:
מחסומי-נפש לא קלים חייב אדם לעבור עד שיסגיר אדם קרוב-לו לרשויות; וגם אם התכוונה המערערת ברצינות לדבריה אודות ההסגרה, הנה רגליה לא נשאוה אל אותו מקום אליו חייבת הייתה ללכת.

אינני סבור, שאדם פטור מלשאת בעונש כאשר הוא עובר על החוק, ולו גם ב'שב ואל תעשה'. אפילו אם עשה זאת ממניעים ערכיים לטעמו ולהעדפתו, כחוסר נכונות להלשין על חבר. אך האומנם ראוי הוא לעונש המירבי הקבוע בחוק (שנתיים)? והרי לא פעמים רבות נגזר על נאשם עונש המקסימום. עונש זה שמור למקרים חמורים במיוחד. אני מסכים עם כך, שהפשע שנעשה הוא חמור במיוחד, וממילא נגזר, שגם העבירות הנלוות לו, כאי מניעתו, חמורות יותר. אולם במקרה שלפנינו היו גם נסיבות מקילות בעליל של כוונת העבירה (של הר שפי), נסיבות המשנות את אופייה של העבירה מזו הקשורה בהזדהות עם הפשע או מאדישות לו, והיה מקום להביאן בחשבון בגזר הדין.

חשין אמנם מתייחס בדבריו (בסעיף 92) לכך שהיה מקום להקל בעונשה של הר שפי, ושהשופטת בערכאה עשתה כך בקובעה שחלק מן העונש (15 חודשים) יהיה על תנאי בלבד. אולם שיקול זה של המרת עונש ממאסר בפועל למאסר על תנאי הוא מטבעו שיקול לגופו של נידון (גילה הצעיר של הנאשמת ועברה שהוא ללא רבב), ואלו אני טוען לשיקול לגופה של עבירה. וכאן לדעתי, לא היה כל מקום להטיל את העונש המירבי, ואפילו הוא על תנאי. צירוף הנסיבות המקילות לגופה של עבירה ולגופו של נידון, עשוי היה להפחית את העונש במידה ניכרת.

לסיום דבריי בפרק זה אביא כלשונם את דבריו של כבוד השופט (בדימוס) חיים כהן, שהוזכרו לעיל:
על עם ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם מאין כמותם; ואם כי צמחה שנאה זו על רקע חיי הגלות, הרי אף הממלכתיות הישראלית שזכינו בה עם קום המדינה אינה גורעת בהרבה מן הסלידה במוסרים ובמלשינים שאליה הורגלנו כשעוד פזורים היינו בין האומות. ולענין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה: היא מנת חלקם של כל עמי התרבות הדוגלים בכבוד האדם ובחירותו; רק תחת שלטונות טוטליטריים, כמו בגרמניה הנאצית וברוסיה הסובייטית, הועלתה חובת המלשינות לדרגת חובה אזרחית ומשפטית העדיפה על כל יחסי בני אנוש.

כפי שכבר אמרתי לעיל, אינני סבור בעניין זה כחיים כהן, ודעתי קרובה בכך יותר לדעתו של חשין. אולם הבה נניח, שמרגלית הר שפי הייתה סבורה כחיים כהן, ועניין ההלשנה היה פסול בעיניה מכל וכול, וגם אם נניח שטעתה בכך, ולא הבינה את כוונתו על בוריה (שהרי גם לדעתו של השופט כהן יש למלא אחר הוראות החוק), כלום באמת ראויה היא על כך לעונש המירבי הקבוע בחוק למי שמנע פשע אף מתוך הזדהות עמו?

2. פסק הדין
כל זה כתבתי מהנחה, שצדקו שופטי בית המשפט העליון (וכמוהם שניים משופטי המחוזי ושופטת השלום) בהנחתם, שאכן ידעה מרגלית הר שפי ידעה בבירור את מזימת הרצח. אפילו לשיטתם זו השגתי על גזר דינם. לאמיתו של דבר אני סבור, שלא רק שידיעתה של מרגלית הר שפי לא הוכחה, אלא שההפך הגמור הוא הנכון, וכפי שאנסה להבהיר להלן.

אקדים לדבריי אלו שתי מסקנות של השופט חשין, שאני מסכים עמן בכל לב, על מידת הבירור הפנימי על מעזה הפשע, שצריכה להיות לנאשם באי מניעת פשע כדי להפלילו:
1. בסעיף 36 לדבריו כתב חשין:
ידיעה זו, ראוי לה שנדרוש כי תהיה ברורה ונקיה. ראויה היא כי תהא רחוקה מחשד גרידא.
2. בסעיף 53 כתב:
לביצוע העבירה של אי-מניעת פשע נדרש אף שראובן יאמין כי פלוני אכן מתכוון לעשות מעשה פשע.
כלומר, על השופטים להשתכנע שלנאשמת הייתה ידיעה ברורה ונקייה על מזימת הרצח כמחשבה האמורה להצטרף למעשה, וכן להשתכנע שהנאשמת אכן האמינה בכך. בהחלטתם להרשיעה אמרו אפוא השופטים, שהם חדרו לנבכי אמונתה של מרגלית הר שפי, והסיקו, שהיא אכן האמינה, ולא רק ידעה, שיגאל עמיר מתכוון בפועל לרצוח את ראש הממשלה. אחזור ואומר, לא די בכך שלדעתם היה עליה להאמין בכך, היה על השופטים להשתכנע, שהיא אכן האמינה לכך בפועל.

ואלו הן השגותיי על מסקנתם זו של השופטים:

2א. האקדח של יגאל עמיר.
בפסק דינה של כבוד השופטת נירה לידסקי בבית משפט השלום מיוחסת חשיבות לא מעטה לעובדה שמרגלית הר שפי ידעה שיגאל עמיר נושא עמו אקדח (עיין בפסק דינה בעיקר בעמ' 24 - 26) כסיבה למסקנה שהיא אכן הייתה צריכה לדעת ולהאמין, שיגאל עמיר מתכונן לרצוח את ראש הממשלה, ושהוא אכן יכול לעשות זאת. בחקירותיה נשאלה על כך הנאשמת בפירוט רב. גם השופט חשין ייחס חשיבות לידיעתה על אקדחו של יגאל עמיר, וזאת, למרות שהנאשמת הכחישה בתוקף, שעמיר אמר לה שהוא מתכוון להשתמש באקדח זה נגד ראש הממשלה (עיין בפסקה של נ' לידסקי עמ' 25). וכך כתב חשין בסעיף 10 לפסק דינו:
לא-כל-שכן בשומעה מפיו של עמיר על נסיונותיו הספציפיים לרצוח את ראש הממשלה, וביודעה כי מחזיק הוא באקדח.

החזקת האקדח באה להוכיח שני דברים: 1) שיגאל עמיר מתכונן ברצינות לרצוח את רבין. 2)שיגאל עמיר אכן מסוגל לעשות זאת.

נדון תחילה בשאלה עד כמה האקדח מסייע לפירוש כוונתו של עמיר. ודאי הוא, הן לדעת השופטת נ' לידסקי והן לדעתו של חשין, שאין לידיעה זו, שיגאל עמיר מחזיק ברשותו אקדח ברשיון, משקל מכריע, ויש בפסקיהם עוד ראיות רבות להרשעת הנאשמת. אולם הרושם העולה מנימוקיהם הוא, שהיה לעובדה זו משקל מצטבר, ואני מרשה לעצמי לחלוק על כך. אנשים רבים מן המסתובבים ביש"ע יום יום, והחשופים לסכנת פגיעה מידיהם של המרצחים הערבים, מחזיקים ברשותם אקדח לצורך הגנה עצמית. גם כותב שורות אלו ורבים מחבריו נמנים עמם. האקדח שברשותם של אנשים אלו, (ויגאל עמיר, שאף שלא היה תושב יש"ע, הסתובב שם דרך קבע) מוחזק ברשותם דרך הרגל כמשקפיים או שעון, ואין בכך כל דבר בולט לעין או חריג. אילו היה יגאל עמיר מעלה בפיו את האפשרות לדרוס את ראש הממשלה, כלום הייתה הידיעה שיש מכונית ברשותו בעלת משקל בצורך להסיק מסקנה על רצינות כוונתו? דומני שאילו היה אירוע זה מתרחש לפני עשרות רבות של שנים בכפר נידח שאין המכוניות מצויות בו, הייתה התשובה לשאלתי חיובית. החריג מדליק במוחנו נורה אדומה. כיוצא בו הליכה עם אקדח צמוד אצל אנשים שאינם חשופים דרך קבע לפגיעתם של מחבלים. אולם על השופטים היה לעשות לא את חשבון הנראה בעיניהם כחריג, אלא את חשבונה של מרגלית הר שפי, שמן הסתם ראתה אנשים צמודי אקדחים, ויגאל עמיר בתוכם, דרך קבע, ומן הסתם לא ייחסה לכך כל חשיבות שהייתה אמורה להצטבר לשאר ידיעותיה על יגאל עמיר, שבהן נדון בהמשך.
ובהרהור שני, הייתכן שהזרות שמקרינים דבריו של כבוד השופט חשין כלפי הווי חייהם של אנשי יש"ע, בכנותו אגב פליטת קולמוסו את נופי מולדתם בכינוי "שטחים" (עיין סעיף 62 וסעיף 78), תרם למה שנראה כחוסר הבנה לטבעיות שבה הם מתייחסים לאקדחם הצמוד?

מכאן לשאלה השניה, עד כמה הוכיח האקדח את יכולתו של יגאל עמיר להרוג את ראש הממשלה.
ההנחה שמי שברשותו אקדח פשוט אכן מסוגל להרוג את ראש הממשלה נראית לכאורה דמיונית. טווח הפגיעה של אקדח הוא קצר, והירי בו בלא אמצעים מיוחדים אינו מדויק ,ודורש אימון רב ומיוחד במתקנים משוכללים, מעין אלו שיחידת המאבטחים של השב"כ וכמה מחיילי היחידות המיוחדות מתאמנים בהם. כדי שטווח האקדח יהיה יעיל היה על עמיר להתקרב עד ל'טווח אפס' מרוה"מ, שהיה אמור להיות מוקף מאבטחים. כדי להתנקש באישיות בכירה ומאובטחת יש בדרך כלל צורך ברובה צלפים או בכוונת מיוחדת ברובה ארוך- קנה. כך ניתן לירות על האישיות מחלון נסתר בבית שכן וכד'. העובדה שיגאל עמיר הצליח להתקרב אל רוה"מ ולבצע בו את זממו באקדח בלא תגובה של המאבטחים, אינה מוכיחה שהיה צורך לחשוש לאפשרות כזו מראש. אילו דרך זו הייתה צפויה כאפשרית, גם אירגוני המחבלים יכלו לשלוח סוכן ולעשות זאת, והם הרי 'חיפשו' את רוה"מ ז"ל בעקבות ההתנקשות בפתחי שקאקי. אין הסבר הגיוני למחדלו של השב"כ בכך (כמובן, פרט לאפשרות שהשב"כ הכיר את יגאל עמיר, וידע שינסה להתנקש ברוה"מ, ושמשהו השתבש בתוכניות השב"כ ברגע האחרון. אם אכן דבר זה נכון, נראה שלכולי עלמא אין חטא במחדלה של מרגלית הר שפי, שהרי כוחות הביטחון ידעו על הסכנה הצפויה מיגאל עמיר). מכל מקום, העובדה שמרגלית הר שפי ידעה שברשותו של יגאל עמיר אקדח, לא בהכרח ידעה, שהוא מתכוון ברצינות וגם מסוגל לבצע את זממו באקדח זה.


2ב. דין רודף.
השופטים הנ"ל (וכן שנים משופטי המחוזי) מייחסים חשיבות רבה אם כי שוב, במשקל המצטבר ולא כעניין המכריע את הכף לבדו, לעובדה שיגאל עמיר החיל בדבריו על ראש הממשלה המנוח דין 'רודף'. למען הקיצור אצטט רק מדבריו של כבוד השופט חשין בכך (בסעיף 63, ועיין בהמשך דבריו בכך עד סעיף 66):

המושג "דין רודף" נושא בביטנו משמעות מיוחדת, והוא מעין שם-צופן לתוכן קשה וחמור. באמור האומר כי על פלוני חל דין רודף, וידעת כי האומר ביקש להשמיענו ולהודיענו: פלוני הוא בן-מוות.

בהמשך דבריו (בסעיף 66) כותב השופט חשין:
על צידנו-שלנו נוסיף ונאמר דברים אלה: אין זה מעשה שבכל-יום - ואין זה אף בנוהג שבעולם - שידידים ייפגשו לעיתים תכופות, ובאותן פגישות יאמר אחד מן השניים לרעהו כי פלוני בן-מוות הוא וכי יש לרוצחו נפש; ולא אך שפלוני בן-מוות הוא, אלא שהוא עצמו, הידיד, מבקש לעשות מעשה. קשה להלום שכך יאמר איש לידידו, והידיד - אף שיכהה במסית - ימשיך ויהיה ידיד כמו לא אירע דבר.

אין בידי הפרוטוקול המלא של כל מה שנרשם מפיה של מרגלית הר שפי בחקירותיה. בדברים שצוטטו במשפטה בכל הערכאות לא מופיע בשום מקום ששמעה מפיו של יגאל עמיר במפורש שרבין הוא בן מוות. (על מה שנאמר בדרך מ'יד ושם', בעקבות חנוכת מחלף כפר שמריהו ובמעלה ישראל נדון בהמשך. מכל מקום ביטוי זה לא נאמר שם.) מהקשרם של דברים נראה, שביטוי זה הוא תרגומו של השופט למה שאמר עמיר, שלרבין יש דין רודף.

לדעתי, בית המשפט לא נתן משקל נכון לפער העצום הקיים בשיח הדתי בין המינוח ההלכתי, המשתלב מעצמו בשפה, והופך כלשונו המקורית לחלק ממנה, לבין משמעותם של הדברים הלכה למעשה. חשין נתן לכך ביטוי בדבריו בסעיף 63 אולם הוא לא הביא זאת בדבריו כשיקול לזכותה של הנאשמת, אלא אדרבה, כרך אותה עם אותה אשמה.

עד היום אינני בטוח שיגאל עמיר עשה את מעשהו הנפשע בשם ההלכה. היו לעמיר גם שיקולים שאין מקורם בבית המדרש. אולם גם אם נניח שעמיר עשה את דבריו בשם ההלכה, קשה ואף בלתי אפשרי היה לצפות זאת מתוך דבריו,ואף לייחס לכך משקל מצטבר.

אציין כאן שני ביטויים מן השיח הדתי של בית המדרש כדי להמחיש עד כמה רחוק המינוח ההלכתי מן הרעיון ליישמו כפשוטו . 1) כל יום אומר היהודי המתפלל ב'פיטום הקטורת' את הביטוי "ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה". כלום עלה על דעת מאן דהו ליישם זאת הלכה למעשה?

2)כשדויד המלך שומע מפי נתן הנביא את סיפור כבשת הרש, על העשיר שגנב את כבשת שכנו העני, הוא מגיב: "חי ה' כי בן מות האיש העשה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתים" (שמואל ב י"ב, ה-ו). וכלום התכוון דויד להרוג את העשיר (הדמיוני) בשל גניבת הכבשה? והרי מסתבר שלא התכוון אלא להצביע על חומרת מעשהו.

דברים אלו שאני כותב נראים מובנים מאליהם לכל מי שמדבר בפת השיח הדתי. המילים הנזכרות אינן מדליקות אצלו כל נורית אזהרה. למרות זאת לא מצאתי בדבריהם של השופטים הנזכרים התחשבות בעלת משמעות בנקודה זו בקביעתם הנחרצת, שלפנינו ראיה מצטברת, שהנאשמת ידעה מכוח דבריו אלו של עמיר את כוונותיו האמיתיות. אני חושש, שטעותם זו (לדעתי) נובעת מכך, ששפתם שונה, לטוב ולרע, והם אינם מכירים היטב את שפת הדיבור ומערכת הדימויים של הנאשמת ושל עמיר, שעמו שוחחה.

עוד אציין בעניין זה, שהכעס, בעיקר בקרב הציבור הדתי ציוני, על ראש הממשלה, יצחק רבין זכרונו לברכה, היה באותן שנים גדול מכדי לתארו, ואינני נכנס כלל לשאלה האם כעס זה היה מוצדק. ראש הממשלה המנוח נתפס, לא לגמרי בצדק, כמי שמתיר את דמם של היהודים תושבי יש"ע ביודעין, רואה אותם כ'שני האחוזים' שאינם ראויים להגנה, וכמי שסיפק לפלסטינים את הרובים שבהם נורו אותם יהודים מדי שבוע למוות. דבריו הקשים כלפיהם נתפסו, בצדק או שלא בצדק, כדברי זלזול ולעג על דמם השפוך. המינוח ההלכתי של רודף ודברים אחרים, קשים יותר, היו אז מטבע עובר לסוחר, בעיקר בעקבות המקרים שבהם הפעילה המשטרה אלימות קשה נגד הציבור הנזכר. הכעס והתסכול הביאו אז לכך שרבים וטובים התקשו לברור אז את מילותיהם. היום, מששכך הזעם במידה רבה, אנו מתקשים לעתים להבין את עוצמתן של המילים שנאמרו אז. כותב שורות אלו פרסם באותם ימים שלושה מאמרים בשלושה עיתונים שוני, ובהם נימק את עמדת ההלכה, ששללה כמובן, דין רודף הלכה למעשה מראש הממשלה המנוח. אין ספק, שגם הציבור הדתי ציוני, וכותב שורות אלו בתוכו, וגם הציבור שפעל אז נגדו, השחיר את פניו ועצם עין ממצוקותיו ומדמו השפוך חייבים לעצמם חשבון נפש נוקב, וחלקו כבר נעשה, והוסקו ממנו המסקנות. אך כרגע- בציבור הציוני דתי עסקינן. לזכותו של ציבור זה ייאמר, שהוא תחם גבול ברור מאד בין מילותיו לבין מעשיו. אנשים דיברו אז על השוטרים במונחים שאין הנייר סובלם. אולם בהפגנות הרבות שהיו, איש לא הרים עליהם יד.
באווירה קשה זו גדלה מרגלית הר שפי. את ההבדל הגדול בין מילים לבין מעשים היא ינקה מקרקע גידולה. אני מסופק אם השופטים בכל הערכאות שעמדה לפניהם, יכלו להבין נקודה זו לאשורה, בקובעם בוודאות שהיא ידעה על הרצח והאמינה שאכן יתבצע .


2ג. פרשת 'יד ושם'.
ב 22.01.95 בעת חזרת מהפגנה שלא התקיימה ביד ושם,שמעה מרגלית הר שפי וחבריה להפגנה באוטובוס את יגאל עמיר אומר על יצחק רבין ז"ל: "צריך להרוג אותו". ביטוי זה, שמרגלית הר שפי שמעה מפיו של יגאל עמיר, הוא ביטוי הנראה לי חמור שבעתיים מן הביטוי 'רודף' שנזכר, ומן הסיבות שהובהרו לעיל. לביטוי זה ישנה משמעות מעשית. בפסקי הדין השונים בעניינה של הנאשמת ישנה הסתמכות רבה על דברים אלו, וניתן להם משקל מצטבר רב בהחלטה להאשימה בידיעה גמורה על מזימת הרצח. עיינתי במה שפורסם במשפט מן הפרוטוקולים של חקירתה של מרגלית הר שפי, ומצאתי ביטוי זה בפעם זו בלבד, לאחר שרבין המנוח לא הגיע ל'יד ושם', ולאחר שהסטודנטים גורשו משם.

למרות חומרתו של הביטוי ולמרות שכל הנוסעים באוטובוס התנגדו לדבריו של יגאל עמיר, ואף השתיקו אותו, לא חשב איש מהם, שיש להסגירו למשטרה בשל דבריו. אני אישית שמעתי בחיי עשרות ביטויים חמורים מכך, הן לגבי רבין ז"ל והן לגבי אישים אחרים, לאו דווקא פוליטיקאים, בנסיבות שונות לחלוטין מתהליך אוסלו. מצב שבו אוטובוס נשכר לחינם ונוסע לחינם להפגנה, ובסופו של דבר המפגינים מגורשים ממקום ההפגנה, וכפי שעולה מכתב האישום, הוא מצב היוצר תסכול אצל המארגנים. באווירה הלוהטת בלאו הכי, הוא קרקע פורייה לביטויים קשים מנשוא.

זאת ועוד: בפני בית המשפט עמדה (ואף הוזכרה) העובדה, שבאותו יום שבו אמר יגאל עמיר, ש'צריך להרוג אותו, ה- 22.01.95, התרחש הפיגוע הנורא בצומת השרון (בית ליד), פיגוע שבו נרצחו עשרים ושנים איש, כמעט כולם חיילים. אנשים רבים מאד בארץ ראו, בצדק או שלא בצדק, קשר בין הפיגועים שהיו אז בחוצותינו לבין הסכמי אוסלו, שראש הממשלה היה אחראי להם. היה זה יום של איבוד עשתונות כללי ברוגז על הממשלה ועל ראשה. לצערי אני חייב להודות, שאנשים רבים באותו יום סיננו מבין שפתיהם הקפוצות כלפי הממשלה ושריה ביטויים שלא היו חוזרים עליהם בימים כתקנם. האומנם ביום כזה הייתה מרגלית הר שפי צריכה לקחת כל ביטוי בחשדנות מקסימלית, ולא לראות בחבר את הכלל של 'אין אדם נתפס על צערו'?

שוב מדובר במשפט על משקל מצטבר של ראיות. אך העובדה שהשיקול שנכתב כאן על ייחודו של אותו יום רע ומר לא עלה כלל במשפט, מעלה הרהורים נוגים על המשפט כולו.
אין להתעלם מכך שכל הנוסעים שמעו זאת וניתקו מגע עם עמיר לאחר ויכוח קצר, והנאשמת המשיכה את הויכוח עמו, ולכן מן הסתם שמה לב לדבריו יותר מן האחרים. זאת ועוד, המערערת, על פי כתב האישום ידעה שיש לו אקדח. לעיל כתבתי את דעתי על מידת החידוש שבידיעה זו.
כסיכום ביניים לפרק זה אומר, שעם כל חומרתו של הביטוי "צריך להרוג אותו" כלפי ראש הממשלה ז"ל ולמרות נספחיו שהזכרנו, אני ספקני מאוד לגבי מידת הוודאות שהוא מקרין לגבי כוונה ספציפית לרצוח את ראש הממשלה. כוונה זו דורשת יכולת ביצוע בתנאים קשים מאד, נכונות גבוהה לסכן את חיי המתנקש עצמו, נכונות לשבת במאסר עולם במקרה שייצא חי, פסק הלכה מוסמך כאשר מדובר ביהודי שומר מצוות ונכונות נפשית להרוג אדם. אתייחס בהמשך לחלק מנקודות אלו. כרגע רק אומר, שמן הביטוי 'צריך להרוג אותו'- ספק רב אם עולה וודאות בקיומם של כל הדברים הנזכרים הנדרשים לכך, ושמרגלית הר שפי ידעה על קיומם.

ושתי הערות נוספות לפרק זה: 1) כנראה אין חולק על כך, שב 22.01.95 בעת הנסיעה בחזרה מן ההפגנה שלא התקיימה ב'יד ושם', אמר יגאל עמיר, שצריך להרוג את יצחק רבין. אך בכתב האישום שהגישה הפרקליטות לשופטת,נאמר דבר נוסף:

ראש הממשלה עמד להשתתף בחנוכת קרון רכבת ב"יד ושם" ביום 22.01.95, אולם לא הגיע. הנאשמת, יגאל עמיר ואחרים יצאו לשם על מנת להפגין.

יגאל עמיר הצטייד באקדחו וכוונתו היתה לפגוע בראש הממשלה. בעת הנסיעה חזרה מאותה הפגנה - סיפר יגאל עמיר על כך לנאשמת. (בית משפט השלום, נירה לידסקי, עמ' 4)

השופטת לידסקי בדבריה (עמ'26) כותבת, שההפגנה ב'יד ושם' הייתה בחודש אייר, ופרשת זאת בדבריה כחודש מאי (שהוא אכן המקביל לחודש העברי אייר). עוד היא כותבת שם, שבחודש אייר אמר יגאל עמיר לנאשמת, שבהפגנה זו התכוון לרצוח את יצחק רבין.

אולם העובדות בכתב האישום מסולפות ומטעות ביודעין! יגאל עמיר לא סיפר על כוונתו לרצוח את יצחק רבין אלא ארבעה חודשים לאחר אותה הפגנה. ההפגנה אכן הייתה בחודש ינואר, אך סיפורו של עמיר לנאשמת היה באייר- מאי. גם מדברי השופטת עולה שהיא הבינה, שעמיר סיפר על כך מיד לאחר ההפגנה, אלא שהיא הבינה, שהכל היה באייר. הפרש הזמנים בין ההפגנה והאמירה שצריך להרוג את רבין לבין הסיפור על הכוונה להורגו בפועל משנה לדעתי, במקצת את התמונה על אשמתה של מרגלית הר שפי. כבוד השופטת ד' ברלינר עמדה בדבריה בערכאה השניה על הפרש זמנים זה. כבוד השופט חשין(בסעיף 68) חלק על דבריה, ובהמשך אתייחס לדבריו. אך שניהם לא עמדו על כך, שהשופטת בערכאה הראשונה פסקה את הפסק הראשון על סמך נתון מוטעה של הפרקליטות, שייתכן שנכתב ע"י הפרקליטות במזיד. דבר זה מעלה ספיקות על עצם כשרותו של פסק הדין.

עוד אומר, שחשין, במחלוקתו עם ברלינר על משמעות דבריו של יגאל עמיר בחודש אייר על רצונו להרוג את רבין- לא התייחס כלל להפרש ארבעת החדשים בין אמירתו זו לבין ההפגנה שבה היה אמור לבצע את זממו. זאת, אף שברלינר נימקה בין השאר בכך את טענתה, שמרגלית הר שפי לא יכלה לדעת בוודאות על רצינות מזימתו של עמיר.

2) יש הבדל גדול (לדעתי) במונחים שהשתמשה בהם מרגלית הר שפי לגבי מה שנאמר בחודש אייר לגבי 'יד ושם' לבין המונחים שהשתמש בהם חוקר השב"כ שהביא את דבריה, ובינם לבין התרגום והפירוש שנתן להם כבוד השופט חשין בדבריו.

זו לשונה של מרגלית הר שפי בחקירתה בבית המשפט:
אז הוא אמר לי - אז, את יודעת, כשהיינו ביד ושם - אם רבין היה מגיע לשם, את זוכרת את ההפגנה הזאת? אם רבין היה מגיע לשם הייתי רוצה להרוג אותו (חשין 68).

כך היו דבריה גם בתמליל המדוייק מחקירתה:
ת': לי הוא אמר שהוא היה רוצה להרוג אותו (שם 64).
וכך הבינה, ובצדק,השופטת ברלינר:
העובדה שלאחר ארבעה חודשים מתייחס יגאל להפגנה שבה היו שניהם ואומר כי היה רוצה להרוג את רבין באותה הפגנה, אין בה יותר ממשות, מאשר בכל אמירותיו האחרות לגבי דין רודף והצורך להרוג את רבין (שם 68).

הביטוי "היה רוצה" או "הייתי רוצה" (ההדגשות במקורות לעיל ולהלן הם שלי- י"מ)מביע בדרך כלל משאלת לב, ולא כוונה ספציפית. כך הבינה, ולדעתי בצדק, השופטת ברלינר,שזיכתה את הנאשמת.
חוקרי השב"כ שרשמו את הדברים לא כתמלילים, אלא בצורה עקיפה,לא שמו לב לדקויות מעין אלו, וכך הם מוסרים את דבריה:
הנדון מספרת כי בערך בחודש אייר עת שוחחה עם יגאל עמיר סיפר לה האחרון שכשנסעו ביום הפיגוע בבית-ליד להפגנה ביד-ושם היה ברשותו אקדח וכי רצה להרוג את רבין שהיה אמור להיות נוכח במקום אך בשל הפיגוע כשל התכנון שכן רבין כלל לא הגיע למקום (שם 68).

חוסר הדיוק כאן קיים גם בעניין האקדח. "הנידון" לא סיפרה בוודאות שהיה ברשותו של יגאל עמיר אקדח. הבה נעיין בדבריה:

...בחודש אייר או בסמוך לו אמר לי יגאל עמיר שהיינו אז ביד-ושם בהפגנה הוא רצה להרוג את רבין... מן הסתם אמר לי יגאל שהיה לו אקדח אבל אני לא יכולה להגיד ספציפית שאני זוכרת (שם 68).
מרגלית הר שפי לא זכרה שיגאל עמיר דיבר עמה על אקדח, או שראתה ברשותו אקדח. היא אינה אומרת זאת אלא מסתמא,ולאחר שאלה מכוונת של החוקר. אמנם,בניגוד לפעמיים היא משתמשת בביטוי "רצה", ולא "היה רוצה".הביטוי רצה הוא יותר דו משמעי. הוא יכול להביע משאלת לב ללא כוונה מוגדרת. הוא יכול גם להביע כוונה מוגדרת יותר. בשל הסתירה בהתבטאויותיה של הנאשמת, הייתי מעדיף את הגרסה המקלה, מה גם שהיא מופיעה פעמיים, האחת בבית משפט והשניה בתמליל מדויק יותר. אך ההבדל אינו גדול מדי בין שתי האפשרויות.

אך השופט חשין במחלוקתו עם ברלינר, תרגם ופירש את הדברים במילים קיצוניות במידה ניכרת:

...התבטאותו זו הספציפית והקונקרטית של עמיר על-כך שהתכוון לרצוח את רבין במקום מסויים ובזמן מסויים . דבריו של עמיר למערערת על אשר תיכנן לעשות ב"יד-ושם" - תיכנן הגם שלא עלה בידו לבצע - מבהירים כי המערערת ידעה על רצון מוחשי וקונקרטי של עמיר - על-כך שהחלטה הבשילה וגמלה בליבו - לרצוח את ראש הממשלה (שם 68).

במקום "היה רוצה" או לפחות "רצה"- פירש חשין: "התכוון לרצוח" ואף "תכנן הגם שלא עלה בידו לבצע".

שוב יחזור חשין על תרגום מעין זה באותו סעיף:
במקום אחר (ת33/) אמרה המערערת כי ידעה שברשותו של עמיר יש אקדח וכי רצה להרוג את רבין. המערערת ידעה - שמא נאמר: הבינה - כי עמיר תיכנן לבצע את הרצח בירי באקדח.
והקורא עומד ומשתאה על תרגום דבריה בידי השופט, האומנם דין צדק נעשה כאן בנאשמת?
אמנם, השופט חשין הולך כאן בעקבות קביעתה של שופטת הערכאה הראשונה, נ' לידסקי:
ואיני רואה הבדל כלשהו בעובדה שהנאשמת הקפידה להשתמש במלים "הייתי רוצה" במקום "התכוונתי", "רציתי" או "באתי כדי להורגו" (עמ' 49).

ואף שדבריה של לידסקי אינם נראים לי כלל ועיקר, ייתכן שיש להבינם על רקע הבנתה, שהחוק מפליל את החודל ממניעת פשע גם במקרה שהוא חושד בכך שעול להיעשות פשע. אך השופט חשין, שהאריך לבאר מדוע יש צורך בוודאות גמורה של החודל בכך שהפשע אכן הולך להתבצע, כיצד יכול הוא שלא להבדיל בין הביטויים, שהם כה שונים זה מזה?!


והערה נוספת בשולי הדברים בפרק זה.

אינני יודע אם המחוקק ובתי המשפט נתנו דעתם לבעיה הבאה:
דבר פשוט ומקובל הוא, שיש לילך בפסק דין אחר רוב שופטים נגד המיעוט, ואחר הכרעתם של שופטים מערכאה עליונה נגד זו של שופטים מערכאה נמוכה. כל זה מתוקן ומקובל כאשר בתי המשפט באים לפרש חוק או תקנה, או כאשר הם באים לקבוע את אשמתו של מישהו בשל מעשה שעשה. אולם כאשר בית המשפט שם עצמו כקורא את מחשבותיו ואמונותיו של הזולת- הנאשם, יש משהו מתמיה בהכרעה על פי רוב או על פי ערכאה גבוהה, ואפרש את דבריי בנידון דידן.
דומני שלא יהיה מי שיחלוק על כך, שכבוד השופטת ד' ברלינר, שקבעה בדעת מיעוט שיש לזכות את הנאשמת, היא אישה משכילה, חכמה וישרה. מסקנותיה מן הנתונים שעמדו לפני הנאשמת על כוונותיו של יגאל עמיר היו, שלא היה הכרח בהבנה, שעמיר מתכוון ברצינות לבצע את זממו ברוה"מ ז"ל. אם תבוא מרגלית הר שפי ותטען בפנינו, גם אם צודקים אתם,שהיה עליי להסיק מדבריו של עמיר,שהוא אכן מתכונן ברצינות להתנקש ברוה"מ, אני חשבתי בדרך שחשבה השופטת ברלינר, איך נוכל להסביר לה את עונש המאסר המוטל עליה?! שמא יש מקום לקבוע, שבית המשפט כקורא מחשבות יוכל להרשיע אך ורק פה אחד, ואך ורק כשהדבר מוסכם בכל הערכאות. כל זה אלא אם כן נחליט, שהשופטת ברלינר פעלה בחוסר שיקול דעת הגובל בפלילים. וזה הרי אינו סביר!

2ד. פרשת כפר שמריהו.
נראה מדבריו של השופט חשין, שפרשת כפר שמריהו הייתה (יחד עם פרשת 'יד ושם') בעלת המשקל המצטבר המכריע בהרשעתה של מרגלית הר שפי.
לא אכביר שוב מילים על הקורא. הפרשה דומה לקודמתה, פרשת 'יד ושם'.
לשונה של לידסקי:

למחרת היום בו נחנך מחלף כפר שמריהו, ידעה הנאשמת כוונתו של יגאל להרוג את רבין ז"ל שם, אלא שאיחר את המועד; כמו שנאמר מפיה - "...אתמול היתה חנוכת מחלף בכפר שמריהו, כשהגעתי לשם כבר לא היה אף אחד. אם היה שם, אם הוא עוד היה שם וזה, הייתי רוצה להרוג אותו" (ע' 589). (נ' לידסקי,עמ' 49).

שוב נשים לב איך מתרגמת כבוד השופטת את המילים: "אם הוא עוד היה שם, הייתי רוצה להרוג אותו". ושוב בעקבותיה השופט העליון חשין, ואף במילים ברורות יותר:

דיווחו זה של עמיר למערערת על כוונתו הספציפית להתנקש בראש הממשלה במקום מסויים ובאירוע מסויים, מהווה אינדיקציה חזקה עד-למאוד לכך שהמערערת ידעה - ומקרוב - על תוכניתו של עמיר ועל ממשות כוונותיו לרצוח את ראש הממשלה.

ושוב נשאל, האם יש וודאות והכרח בכך? וכל זה גם ללא שהבאנו בחשבון את דבריה של ברלינר, שאדם המתכוון לרצוח את ראש הממשלה, האדם המאובטח והמוגן ביותר במדינה, ע"י שרות הביטחון הנחשב הטוב שבעולם, צריך לתכנן את מעשיו היטב. אם אותו רוצח מגיע לטקס באיחור גדול, לאחר שרוה"מ כבר עזב את המקום, הייפלא בעיני מישהו על כך שדבריו אינם נלקחים ע"י בן שיחו ברצינות, ומה גם שהדבר סופר לנאשמת רק בדיעבד? השופט חשין לא ענה בפסקו ישירות לשאלה זו של ברלינר, ואף שהתייחס אליה.

עוד נזכיר לקורא, שהפרש הזמנים בין "הייתי רוצה" של 'יד ושם' לבין "הייתי רוצה" של כפר שמריהו היה קרוב לשמונה חודשים (מ-22.01 עד ל-11.09).

2ה. מעלה ישראל:
כבוד השופט חשין דן בפרשה זו בסעיף 73. גם שם אמר יגאל עמיר שברצונו להרוג את רבין, וביקש מן הנאשמת לערוך עבורו תצפיות לשם כך. אלא ששם נאמרו משפטים, שהביעו בעליל את העובדה שהתוכנית אינה רצינית. חגי עמיר, אחיו של יגאל, התבטא שם: שההצעה באה לאחר שיגאל עמיר אמר כי חל על רבין דין רודף וכי יש להורגו נפש. חגי עמיר השיב ליגאל עמיר אחיו "יאלה, יאלה, תעזוב כבר את השטויות שלך... זה לא מעשי". כולם צחקו שם, וגם עצם ההצעה,שמרגלית הר שפי, שהתנגדה בתוקף לרצח רבין, תלך לשם, ובלבוש חילוני, דברים שנאמרו לאור צחוקם של הנאספים, קיבלה צביון לא רציני.

כבוד השופט חשין פסק בעניין זה, לאור פרשת 'יד ושם' ופרשת כפר שמריהו, שעל מרגלית היה לקבל ברצינות את מזימת הרצח, ורק את פרשת התצפית בלבוש החילוני היה עליה לקבל בספק היתול. הוא לא הביא בחשבון אפשרות המתקבלת על הדעת לא פחות, לדעתי, שהצעה התצפית האווילית בנוסף לאיחור הגדול בהגעתו של עמיר לכפר שמריהו ועם אקדח בלבד, רעיונות הרבים שהציע קודם אירוע זה ואחריו, לגנוב נשק, לנקב צמיגי מכוניות משטרה, להכין פצצות ולארגן הגנה עצמית מפני ערבים, רעיונות שהתפרסו על פני חודשים רבים, ולא יצא שום דבר אף מאחד מהם, כל אלו הוכיחו עד כמה תוכניותיו של עמיר אינן רציניות ואינן בנות יישום.

תיאורטית (ואני נוטה לשלול זאת) ייתכן שצדקו השופטים בכך, שעל הנאשמת היה להשתכנע, שיגאל עמיר אכן היה רוצה להוציא את זממו אל הפועל. אך רמת התכנון, הכלים והביצוע שלו לא נראו מרשימים במיוחד. אמנם השופטת לידסקי התרשמה עמוקות מיכולת הביצוע של יגאל עמיר בשל יכולתו לארגן שבתות ב'התנחלויות' כלשונה, אך דומני, שיכולת הביצוע של הכנת פצצות, גניבת נשק מנשקיה נעולה ומוגנת באמצעים אלקטרוניים ובאזעקה, ובעיקר רצח ראש ממשלה מוגן, דורשים יכולת גבוהה יותר. בכך לא רק שלא היו ליגאל עמיר קבלות, אלא היו כאמור, גם קבלות הפוכות.

2ו. מקומו של הספק.
קבוצת ראיות נוספת מקבלת משקל גדול בהכרעת פסק הדין בערכאות השונות. אתייחס כאן בעיקר להכרעתו של השופט חשין, שישב כאב בית הדין לערעורים בעניינה של הנאשמת.

בעוד שבראיות שהובאה עד כאן טוען חשין, שעל הנאשמת היה להבין את כוונתו ויכולתו של יגאל עמיר, בסדרת הראיות הבאה מוכיח חשין את העובדה שמרגלית הר שפי אכן האמינה לרצינות מזימותיו של עמיר לרצוח את רוה"מ.
הראיות (לאו דווקא כסדרן) הן:

1) העובדה שמרגלית הר שפי פנתה לרב היישוב בית אל, הרב אבינר, ושאלה בעצתו האם עליה להסגיר אדם המעונין לרצוח את רוה"מ. (היא נענתה בתשובה שלישית. אמנם, השופטים ציינו, ולשיטתם בצדק, שמרגלית לא הביאה לפני הרב את כל הנתונים שהיו בידה, על רצינות הכנה שנשקפה מעמיר.)
וכך כתב חשין על עובדה זו:
אדרבא: הפנייה אל הרב, לא זו בלבד שמפריכה היא את גירסת המערערת אלא שמעידה היא כי המערערת ידעה על זממו של עמיר; כי האמינה שעלול הוא לבצע את זממו; וכדי כך חששה, עד ששאלה את הרב האם עליה לדווח לרשויות על אותו פלוני ה"רוצה לבצע משהו וכך הופך לרודף בעצמו". אין חולקים כי בשואלה את הרב את אשר שאלה כיוונה המערערת לעמיר - אף שלא הסגירה את שמו - ומכאן ידענו מה היה חשדה ומה ידעה על מזימותיו של עמיר.

...והמסקנה הנדרשת מאותה שיחה ברורה בעינינו: המערערת ידעה כי עמיר רציני בכוונותיו ובתוכניותיו לרצוח את יצחק רבין, ובצר לה פנתה אל איש-הדת וביקשה את עזרתו (סעיף 72).

2) מיד לאחר הרצח התקשרה הנאשמת לביתו של יגאל עמיר לברר אם הוא אכן הרוצח. ומסיק מכך כבוד השופט חשין בעקבות הערכאות שלפניו (סעיף 74):
והרי על רקע האירועים שהיו עד ליום הרצח מסתברת שיחה זו מעצמה: מששמעה על הרצח, חלפה במוחה של המערערת מחשבה כי עמיר הוא הרוצח - והרי הוא-עצמו אמר לה שברצונו להרוג את רבין - ועל-כן טילפנה אליו לברר את הדבר. יתר-על-כן: משנשאלה המערערת האם היתה מתקשרת לעמיר לו ידעה שהרוצח הוא מירושלים, השיבה מיניה-וביה: כן, הייתי שואלת אותו "נו איך אתה מרגיש שעשו לך את העבודה"? שאלות ציניות כאלה.

המערערת אישרה אמירה זו בחקירתה בבית-המשפט (בעמ' 712 לפרוטוקול), והרי נדבך נוסף לידיעתה על מחשבת-הזדון של עמיר. אכן, המערערת היתה שואלת את עמיר שאלה כדבריה - שאלה ריטורית - ביודעה שאחרים "עשו [לו] את העבודה". אין צורך שנרחיב בפירושה של אותה "עבודה".

בשני המקרים נראה לי, שאין כל משקל, ואפילו משקל מצטבר,לראיה שהובאה. השופט חשין אינו מביא בדבריו בחשבון שום אפשרות של ספק ושל חשש, שמסתבר שקינן בליבה של מרגלית הר שפי, למרות כל הבנתה, שיגאל עמיר אינו מסוגל, אין לו אומץ לב מספיק, או שמצפונו האנושי ומודעותו הדתית וההלכתית אינם מאפשרים לו לבצע את משאלת ליבו, שמא למרות הכל הוא עוד עלול לעשות זאת. הספק המקנן בלב הוא סיבה טובה להתייעץ ברב, שהיה מקובל עליה כסמכות רוחנית ולעשות כעצתו. אילו חשבה מרגלית שהיא לא הזינה את הרב בנתונים החיוניים, ואני מודה שהיא אכל לא עשתה זאת, מדוע נועצה בו? וכי את מי בקשה לרמות בכך?! אולם ספק מסוג זה עדיין אינו סיבה להסגיר חבר שנתן בה אימון למשטרה ולשב"כ. (אציין כאן,שחוויית הטיפול האישי שהמחלקה היהודית נותנת לאנשי הימין הייתה כבר ידועה אז בעקבות פרשת אורן אדרי, כחוויה קשה עד מאוד.)

כיוצא בו הראיה מהטלפון לביתו של עמיר לאחר הרצח. וכי אדם שיש לו קרוב או חבר במקום שהתרחש בו פיגוע, אינו מתקשר לברר אם חברו נפגע, למרות ההסתברות הקטנה לכך? וכשאמרו שמדובר ב(תימני) נמוך מהרצליה, וכשהנאשמת ידעה עמיר דיבר על כך, וקינן בליבה ספק על כוונתו, האומנם ייפלא שהתקשרה אליו?

ואילו הייתה שואלת את עמיר איך הוא מרגיש כשאחר עשה לו את העבודה, מה הייתה ראיה מכאן. והרי אין חולק על כך שעמיר היה רוצה (לפחות בחלומותיו) להרוג את רבין. הנאשמת רק לא שיערהשחלומו זו הוא בבחינת עובר לעשייתן.
כיוצא בו ערכן של ראיות נוספות, שחשין נתן להן משקל.

3) פרשת הנשקיה בבית אל: חשין הוכיח את התייחסותה הרצינית לכוונותיו של עמיר מכך שהיא הטעתה אותו באשר למקומה של הנשקיה. (עמיר רצה ליטול משם נשק לצורך הגנה בלתי חוקית על יהודים המותקפים בידי ערבים, ואולי אף לצורך פעולות יזומות נגד ערבים. אין חולק על כך, שלא דובר שם על נשק לצורך הריגתו של יצחק רבין ז"ל.)וכך כותב השופט (בסעיף 79):
האמנם? הסברה של המערערת הסבר הוא שאין לו רגליים. אם אמנם רוקם עמיר חלומות ופנטזיות; אם אמנם נישא הוא על כנפי-הדמיון; אם אמנם אין הוא מתכוון לדברים שהוא אומר; מה טעם להטעותו, והרי ממילא אדם הוא שאין סכנה נשקפת ממעשיו? אף אתה אמור: המערערת ידעה ידוע-היטב כי עמיר מתכוון ברצינות לבצע את תוכניותיו, כי אדם הוא היודע לצרף מעשה למחשבה. שקר זה ששיקרה לו, מהווה ראיה חזקה לכך שהמערערת התייחסה ברצינות לכוונותיו של עמיר. מסירת מידע שגוי - בכוונה - מבהירה בעליל כי המערערת האמינה שעמיר עומד, אמנם, לבצע את תוכניותיו, ומחשש שמא יצרף מעשה למחשבה, היטעתה אותו באשר למיקומה של הנשקיה בבית-אל. למותר להסביר כיצד אוצל גורם זה על ענייננו - ובמישרין.

לא אדון כאן על ההבדל בחומרת שני המעשים, בסיס ההיקש והמקרה המוקש אליו (אף ששניהם חמורים מאוד). שוב אתייחס אל שאלת הספק. אדם המסופק ברצינות כוונת רעהו, ודאי שעליו להטעותו באשר למקומה של הנשקיה, ולא לספק לו את המידע הדרוש לו, ואפילו חשש קל מקנן במוחו. כדי להסגיר את רעהו למשטרה זקוק אדם למידה רבה של ודאות על כוונותיו הזדוניות המעשיות של רעהו, ואמונה ביכולתו לבצען. חשין בדבריו נע בין 'רוקם חלומות ופנטזיות...נישא על כנפי הדמיון' לבין 'ידוע ידעה היטב כי עמיר מתכוון ברצינות', ואינו מתיר כל מרחב לסברה הפשוטה מכל- הספק, החשש.

4) ושוב בסעיף 81 העוסק בתוכניתו להכין פצצות (למקרה של התקפה ערבית על היישובים). אף שם נמנעה הנאשמת מלתת לעמיר מידע של ממש. וכך כותב על כך כבוד השופט:
מדוע זה נאמר כי התייחסה ברצינות לתוכנית אחת - למשל: לתוכנית הפצצות - אך לא לתוכנית אחרת - זו תוכנית הרצח? אכן, התוכניות היו אמנם שונות אלו מאלו, ואולם לא כדי-כך שלאלו תאמין ללא-סייג וללא-פקפוק ובזו תראה אך דברי-שחץ של איש-רהב.

'תאמין ללא-סייג וללא-פקפוק' מכאן, ו' תראה אך דברי-שחץ של איש-רהב' מכאן. האפשרות שבחשש תימנע הנאשמת מלעזור עזרה פעילה לעמיר, אף לא עלתה על דעתו של השופט המלומד.
כיוצא בו לגבי טענתו של השופט (89), השואל, מה ראתה הנאשמת להזהיר את עמיר אם לא האמינה לו.

3. טענות נוספות שלא קיבלו משקל בדבריהם של כבוד השופטים:
בפרק זה אתייחס בקצרה לארבע טענות:

3א. יראת העונש.
במסכת אבות שנה לנו ר' חנינא סגן הכוהנים: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". אנשים רבים בקרבנו, ואולי אף אנו עצמנו ביניהם, היו 'רוצים להרוג' את מתנגדיהם, אם בשל סכסוך שכנים קשה, תחרות על מקום העבודה, התנגדות פוליטית חריפה או כלדבר אחר. במדינה מתוקנת אין סומכים על מצפונו הטוב של כל אחד מן הרוצים להרוג, אלא על ההרתעה באמצעות העונש הקשה הצפוי לרוצח, לאנס או לכל פושע אחר. בזכות הרתעה זו אנחנו יכולים ללכת בשקט יחסי ברחוב. הניסיון מוכיח, שכמעט כל הרוצחים עשו את מעשיהם בזמן של איבוד עשתונות וחוסר מחשבה צלולה על הצפוי להם, או בעת שהשלו את עצמם שיוכלו לחמוק מעונש גדול אם לא ייתפסו או באמצעות טענה טובה. יגאל עמיר לא תכנן לעצמו דרך מילוט. הוא לא עשה את מה שעשה בעת איבוד עשתונות.

הוא סיכן את חייו בעליל בעת המעשה עצמו, ופלא הוא שלא נורה בידי המאבטחים. הוא חרץ ביודעין את גורלו המר כבחור צעיר בכלא מבודד לכל ימי חייו. גם אם נניח שמרגלית הר שפי ידעה על תכניותיו של עמיר, מהיכן הייתה צריכה לתאר לעצמה שבצב כוחות כזה, ומול מאבטחים כה רבים יסתכן עמיר, הרוצה להרוג את רוה"מ, ואכן יעשה זאת? לא מצאתי על שאלה זו דיון מסודר אצל מי מן השופטים המרשיעים.

3ב. יחסו של יגאל עמיר למרגלית הר שפי.
השופט חשין פטר (בסעיף 90) בטענה של מה בכך שאלה שכל חוקר מקרי רצח מקצועי שאינו מוטה בדעתו, היה צריך להתחבט בה ולמצוא לה פתרון של אמת. מדרך הטבע רצח ראש ממשלה מוגן הוא דבר קשה, הדורש תכנון יסודי ומקצועי. יגאל עמיר ידע, שמרגלית הר שפי מתנגדת מאוד אפילו לדיבורים על כך. היא איימה עליו במפורש להסגירו. אף אם לא חשש שתסגירו, היה עליו לחשוש, שכיוון שלא הייתה במוצהר מחבורת אנשי סודו, היא עלולה לספר עליו מבלי משים להוריה, לחברתה או לכל אדם אחר, וזה עלול להסגירו. את העובדה שיגאל עמיר לא חשש ממנה ניתן לדעתי לבאר במספר דרכים. הסבירה שביניהן היא, שבדבריו עימה הוא דאג לכך, שמרגלית לא תקבל את הרושם שהוא רציני במעשיו. הוא יכל לעשות זאת על ידי הערות לא רציניות כלשהן שלא הוכנסו בחקירה לפרוטוקול, כיוון שהנחקרת לא ייחסה להן חשיבות. הוא יכל לעשות זאת על ידי קריצה וחיוך או על ידי אלף סיפורים שנאמרו בפגישות שבין לבין... והרי עלינו לזכור, שהתמונה שצוירה בבית המשפט ובחקירות נדלתה מפגישות ספורות, שהיו פזורות על חודשים רבים, ומי יודע ומי זוכר מה נאמר ביניהן.

בית המשפט התעלם כמעט לחלוטין משאלה זו, ולא בצדק.


3ג. מה לדעת בית המשפט, רצתה מרגלית הר שפי להרוויח מהסתרת סודה?
בית המשפט, המתיימר להיכנס למוחה ולליבה של הנאשמת, חייב להתעמת אף אם שאלה זו. למרגלית היה זמן רב כדי להרהר בהסגרה. מדוע לא עשתה זאת? השופט חשין פוטר זאת בטענה, "הנה רגליה לא נשאוה אל אותו מקום אליו חייבת הייתה ללכת". (סעיף 89). אך מדוע לא נשאוה רגליה לשם? אם נאמר שחפצה בהירצחו של רבין, הרי החקירה מעידה כמאה עדים, שהיא לא רצתה בכך. שמא נאמר, לא רצתה שידידה, יגאל עמיר, ייתפס בידי המשטרה, והרי הייתה עושה לו שירות חשוב מאין כמותו אם הייתה מסגירה אותו, ועל פי הסברה הפשוטה אף הייתה מצילה אותו ממוות בידי המאבטחים.

ניתן לדבר גם כאן בסגנונם של שנים משופטי המחוזי על הדחקות נפשיות וכדומה. אך האומנם לא ייתכן שהתשובה לכך היא, שהיא לא שיערה את רצינות כוונותיו?

3ד. דבריו של כרמי גילון.
ראש השב"כ בעת הרצח, כרמי גילון, כותב בספרו 'שב"כ בין הקרעים', שמרגלית הר שפי לא ידעה על הרצח. האם ידעו זאת שופטי ביהמ"ש העליון (הספר יצא קודם גזר דינם) ובחרו להתעלם מכך, או שמא לא ידעו מכך, ואז שמא ישנה עילה למשפט חוזר בשל נתון זה?

ה. דברי סיום.
עוד טענות יש לי כהנה וכהנה על דברי השופטים במחוזי, על אמינותם של חוקרי השב"כ ועוד, אך עת לקצר. אומר שתי הערות לסיום. אריה חשביה, בספרו המצוין 'מלחמת יום הכיפורים' (תל אביב, תשל"ד) מביא בפרק 'הכל היה ידוע מראש' (עמ' 10- 38) עשרות ראיות חד משמעיות מדבריו של אנואר סדאת נשיא מצרים ומדבריהם ומעשיהם של אישים אחרים במזרח התיכון בשנה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, לכך שבסתיו תשל"ד הייתה אמורה לפרוץ מלחמה נגד ישראל, וכפי שאכן קרה. הוא אמר בין השאר בנאום ב-1 במאי: "הכוחות המזוינים המצריים יצלחו את הסואץ, כדי למלא את חובתם הלאומית על הגדה המזרחית של התעלה" הוא ליווה את דבריו באין ספור מעשים. כעבור מחצית היובל אמרו מנהיגי הפלסטינים דברים ברורים מאוד על כוונותיהם. בשני המקרים לא נשברה הקונספציה המקובלת, שסדאת לא יעיז, ושפניו של ערפאת לשלום. כל מנהיגי ישראל וראשי המודיעין טעו בכך טעויות הגדולות לאין ערוך מזו של מרגלית הר שפי. איש מהם לא נידון על כך בפלילים!

בכנסים משותפים לשומרי מצוות ולחילונים, לאנשי ימין ולאנשי שמאל, שנערכו בימים שאחרי רצח רבין נשאלנו שאלה נוקבת שהתקשינו לענות עליה: מה עשינו כאנשים בעלי השפעה בימים שקדמו לרצח כדי למנעו. אנשים רבים משני צדי המתרס לא יכלו לעשות דבר. אחרים יכלו לעשות, ולא עשו דיים. מרגלית הר שפי אולי עשתה יותר מכולנו כדי למנוע את הפשע. היא ניסתה בדבריה ובאיומיה להשפיע בדרכה שלה על יגאל עמיר, שלא לעשות את המעשה הרע, מעשה שפיכות הדמים, שפצע כה קשה את החברה הישראלית. היא עשתה זאת על פי הבנתה שלה, לא על פי הבנתו של השופט חשין וחבריו, היא עשתה זאת ונכשלה. לא ברור לי אם הייתה בכלל למישהו השפעה על יגאל עמיר. אם כן, שנים מן הקרובים אליו ביותר שניסו להשפיע על דרכו היו מרגלית הר שפי מכאן ואבישי רביב, שאמר לו לפני שלושים וחמש נערות (מאולפנת להבה): 'נראה אותך גבר, רוצח את רבין', ולבש חולצה עם תמונתו של רבין ועם הכיתוב 'אין מנוחה לבוגדים'- מכאן. כמה גדול הצער, שאבישי רביב הצליח במקום שמרגלית נכשלה.

מרגלית נכנסה לכלא כאחת הפושעות. אבישי רביב לא הואשם כלל בהסתה לרצח, ואף בחטא שהואשם בו, אינו נשפט בשל דחיות ללא סוף. מרגלית תשב בכלא ואילו אבישי יתהלך חופשי. בדרך זו שפטו אנשים בסדום. כל משפטי סדום מוצו בצעקתה של נערה אחת. בשל צעקתה של נערה שפוטה זו ירד הקב"ה לשפוט את סדום. הוא שפט בה לא רק את השופטים. הוא שפט בה גם את השותקים, שלא מחו על העוולה.