כתם לתורכיה

יוסי אחימאיר , ז' בכסלו תשע"ג

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

פירומאן מסוכן מסתובב ברחבי המזרח-התיכון, בנסיון להצית אש וללבות להבות. לא, הפעם איננו מתכוונים לנסראללה, לא לאבו-מאזן ואפילו לא לחאלד משעל. לאלה התרגלנו. המשחק-באש איננו ערבי ואיננו דובר ערבית. הוא מוסלמי. זהו ראש ממשלת תורכיה טייפ ארדואן.

השנאה מעבירה אותו על דעתו. השנאה לישראל כמובן. מאז נטל לעצמו את תיק המסית הראשי בשם האיסלאם – נגד ישראל, נגד העם היהודי, נגד מדינת היהודים, דומה שהאיש פשוט ירד מהפסים. מיום ליום הוא מקצין את התבטאויותיו האנטישמיות והאנטי-ישראליות. תוקף במלל חריף את ראש הממשלה נתניהו ומפיץ שקרים כאחרון השליטים המופרעים. אולי רק אחמדינג'אד האיראני גובר עליו במלל הארסי שיוצא מפיו.

האובססיה האנטי-ישראלית של ארדואן, ממש מעבירה אותו על דעתו. אין לה הסבר רציונאלי. ואולם, הירידה לשפלות שכזו מטביעה כתם על פניה של האומה התורכית. אינני בטוח אם בהצהרותיו הוא סוחף את ההמונים בארצו, אומה אסלאמית שהתמערבה בתחילת המאה העשרים בהשראת מנהיגה המיתולוגי כמאל אתא-תורך, אבל עובדה היא, שכמעט לא שמענו קולות של מחאה או הסתייגות עולים מרחבי מדינת הענק הזאת.

מה לא אמר עלינו ארדואן לפני משט-ההתגרות של "מרמרה" ולאחר שהספינה הזו הותקלה ותשעה מנוסעיה נהרגו? מה הוא לא פלט מפיו נגד ישראל לפני "עמוד ענן" ובמהלכו? את המגלומניה שלו הוא מבקש להאדיר על גבה של ישראל, על מנת לזכות בתשואות חן-חן של כל הקיצונים במזה"ת, ולהצטייר כמנהיגם.
האובססיה האנטי-ישראלית של ארדואן, ממש מעבירה אותו על דעתו. אין לה הסבר רציונאלי. ואולם, הירידה לשפלות שכזו מטביעה כתם על פניה של האומה התורכית

הוא נוסע לקאהיר לדון עם עמיתו, "האח המוסלמי" והנשיא מוחמד מורסי, בצעדים לבלימת ישראל וצה"ל ולהצלת החמאס. הוא שולח את שר החוץ שלו, קיצוני אף יותר ממנו, לשבת בעזה עם ראש הנחש החמאסי, אסמאעיל הנייה, באחד המשרדים שטרם פוצצו, להזדהות, לגנות את הכיבוש הישראלי, בכלל, ואת פעולת צה"ל, בפרט.

אין טעם לחזור על כל דברי הבלע וההתגרות שמשמיע אותו ארדואן בכל הזדמנות. אין צורך להתווכח עם שקריו. ממדינה נאורה, ממדינה שביקשה להיות חלק מהאיחוד האירופי, מאומה מתקדמת ומתפתחת, מוריד אותה השליט הנוכחי אל שפל מוסרי שלא זכור כמותו בתולדותיה של תורכיה המודרנית. כסבור הוא, שמה שמותר לו, לארצו, במלחמה בלוחמי החירות הכורדיים – אסור למדינה קטנה, לא ערבית, לא מוסלמית, שקמה להגן על עצמה כנגד אלה טרוריסטיים אסלאמיים המנסים לטבוח באזרחיה.

הנה רק לפני שבועות ספורים התפרסמה – אפילו אצלנו – הידיעה שנשאה את הכותרת: "צבא טורקיה הרג 115 מורדים", וזו רק דוגמא אחת מני רבות. בגוף הידיעה נאמר, כי "שר הפנים התורכי דיווח, שהמורדים נהרגו בהתקפת כוחות קרקע, שהסתייעו במטוסים, בקרבת העיר סמדינלי, בגבול עם עיראק". כך גם במחוז חקארי, שם חוסלו 22 מורדים, ו"הצבא התורכי הפעיל מטוסים כדי להניס את המורדים".

אין עם הזכאי לעצמאות יותר מן העם הכורדי, שאוכלוסיו פרושים על שטחים בעיראק, סוריה ותורכיה. אין עם שזכותו מקופחת ואיננה עולה על סדר-היום העולמי כעם הכורדי. אין עם שאין לו יחסי-ציבור עולמיים כאומה הכורדית. אין עם שטובחים בו צבאות של שלוש מדינות בעת ובעונה אחת, כעם הכורדי. ואחד הצבאות הללו הוא הצבא התורכי.

תורכיה לעולם לא תתיר לכורדים לממש את שאיפתם הלגיטימית לעצמאות על חלק מן הטריטוריה שלה. ותורכיה זו, בהנהגתו של ארדואן הצבוע, נוח לה לבחוש בענייניה של ישראל, המתגוננת בפני טרור מדינתי מסוגו של החמאס ברצועה וחזבאללה בדרום לבנון.

יחסי ישראל-תורכיה ידעו ימים יפים, ימים של שיתוף פעולה מתוך אינטרסים משותפים, כשתי מדינות מזרח-תיכוניות שאינן ערביות ואינן דוברות ערבית. אבל תורכיה היא מוסלמית. תורכיה העלתה לשלטון מנהיג מתלהם, מגלומן, איסלאמיסט. לא לעולם חוסן. לא לעד הוא יעמוד בראשות הממשלה בארצו. על כן, יש מקום לאופטימיות כי לאחר לכתו של אותו ארדואן, במוקדם או במאוחר, ניתן יהיה להתחיל בשיקום היחסים עם תורכיה.


ארצו של "אבי התורכים" עוד עשוייה שוב למסלול החיובי, של מדינה נאורה שמגשרת בין מערב למזרח, בין אירופה לאסיה, בין האיסלאם לעולם הנאור. מדינה שמבינה כי מוטב לה לשוב ולחמם את יחסיה עם ישראל. דבר זה מעולם לא פגע ולא יפגע במעמדה המיוחד, אפילו בעולם הערבי.