הפתרון האסטרטגי - ערבות הדדית

אליהו ראובן , ח' בכסלו תשע"ג

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הסכם הפסקת האש שהושג ביום ד' בערב המחיש לי בצורה הכואבת ביותר את מאמר חז"ל "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו".

7 שנים לאחר חורבן גוש קטיף הומחש לנו באופן הכואב ביותר כי את הפער הרוחני שגרם לחורבן הגוש אי אפשר למלא באופן טכני, אפילו לא באמצעות ירי 1,500 טילים על ערי הדרום באמצעות החמאס.

הרי לכאורה אין דרך אחרת. עלינו להחזיר את הגלגל כמעט 20 שנה אחורה, לימי טרום הסכם "אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה", ולחזור לארצנו האוהבת באמצעות החלת שלטון בטחוני של מדינת ישראל על הערים עזה, רפיח וחן יונס כפי שקורה כיום ביהודה ושומרון, וכמובן בהמשך לחזור גם לשאר מרחבי רצועת עזה, גוש קטיף והישובים, וללכת קדימה – להחיל ריבונות ועוד.

האם אנחנו בשלים לכך? האם התודעה בעם ישראל כיום מאפשרת דבר כזה?

בעיני בשר – לכאורה לא. ולכן לכאורה צדק ראש ממשלתנו שאין טעם במבצע קרקעי חלקי, מהוסס, מגומגם, להיכנס ולסובב את פאתי הערים ולחזור חזרה דוגמת מבצעי מלחמת לבנון השניה. בתום מבצע עופרת יצוקה לא חלפו 28 יום עד שנחת הטיל הבא על בית ספר תיכון באשקלון וגרם לנזק עצום.

אם כן – הבעיה היא בתודעה הפנימית. למרות שהמבצע החל בהתגייסות אדירה של תושבי הדרום, חיילי צה"ל, לגיטימיות בין לאומית ויכולת מבצעית מוכחת – איננו מסוגלים עדיין לכבוש את עזה לא מבחוץ – מבפנים.

מצד אחד זה קשה. מצד שני זה מאוד משמח. כי אומנם כמעט כל אחד בישראל מכשיר את עצמו בין מנחה למעריב לתפקידים אסטרטגיים בכירים, אך עדיין האחריות הצבאית נמצאת בפועל בידי מתי מעט, ולכן פתרון בעיות בצה"ל ובמדינאות אינה נחלת כולם. אבל על הבעיה האמיתית – התודעה – יש כמעט לכל איש תורה בישראל יכולת השפעה! יש לנו יכולת להשפיע אסטרטגית על לב הבעיה – התודעה הפנימית!

עלינו לצאת ממגננה להתקפה. לצאת מהמרחבים המוגנים (?) ביש"ע, בשכונות, במוסדות החינוך המעולים שלנו. לבוא, להיפגש עם אנשים ולדבר. דברי תורה. דברים מחיים את הנפש. ללמוד יחד. מים קרים על נפש עייפה. כולם אומרים שהצמא עצום. צריך למלא אותו!

התוכנית היא פשוטה. כל איש חינוך שיש לו יכולת לכך יקדיש מעשר זמן וכסף לטובת נסיעה לעיר הקרובה לו פיזית ונפשית. הזמן עליו, הדלק עליו. כמעט בכל עיר בישראל ישנו היום גרעין תורני אחד לפחות שמסוגל לשמש כמפקדה עורפית לאנשי החינוך שבחזית בנתינת מקום, פרסום, כיבוד ומה שצריך. רק אנשי תורה מספיק אין לנו.

ומתחילים. בהתחלה יבואו חמישה. אחר כך זה ירד לשניים. יהיו זמנים שיבוא אחד באיחור של חצי שעה. אבל העקשן ינצח. המתמיד לאורך זמן יצליח לבנות קבוצה חיה, פעילה, לומדת ומתחברת. זאת הדרך האמיתית של עוז וענווה. זה צעד אמיתי בעל השלכה אסטרטגית למדינת ישראל.

 מעוניין להצטרף? שלח מייל ל eli@orashk.org. אשמח גם לתגובות נוספות!