ב' זה בית לאומי

אביחי בוארון , ט' בכסלו תשע"ג

אביחי בוארון
אביחי בוארון
צילום: יח"צ

עכשיו, אחרי שהתבררו השמות והרשימות בבית ובאיחוד, עכשיו צריך לעשות רק עוד דבר אחד לפני שמתחילים לעבוד כמו משוגעים, להתאחד בלי חשבונות מיותרים.

כבר שנים שלא היו אנרגיות כאלו במגזר ואפילו מסביבו, כבר שנים אנחנו חולמים על ההזדמנות להפוך למשהו משמעותי בפוליטיקה הישראלית והינה האופק הזה נפתח סוף סוף.

ציבור שלם שהלך והתכווץ במשך שנים או שמא הלך ונדרך כמו קפיץ. עכשיו, באחת, הוא הולך להשתחרר ולתת את כל כולו, את כל כוחו, כדי להגשים את החלום שהולך ומתממש נגד עיניו – הנהגה פוליטית רצינית שמדברת בשפה אחרת לגמרי מזו שהורגלנו בה. שפה של לקיחת אחריות, שפה של מעורבות בחברה הישראלית, שפה של יעדים לאומיים, שפה של גדלות. אז אנא, אל תבוזו לקטנות אבל אל תהפכו אותן לעיקר. אל תוציאו לנו את הרוח מהמפרשים. אל תמוססו לנו את החלום.

refresh על הבית

אין ספק, הניצחון של נפתלי בנט היה מרשים ביותר. עם זאת צריך להבין – לא היה זה מאבק בין-אישי אלא מאבק בין-תרבותי. זבול
לכן אורי, נפתלי, אל תבוזו לקטנות אבל אל תתעסקו בהן יותר מידי. התאחדו בדרך זו או אחרת ובלבד שתהיה זו דרך שתכבד אתכם ושנתכבד בה אנו.
ון אורלב, איש רב פעלים , באמת ובתמים ראה את עצמו שליח המגזר, איש הסקטור הדתי-לאומי, כיאה לבן המפד"ל. בנט לעומתו, גדל באטמוספירה אחרת לגמרי.

בית המדרש בו גדל, חינך אותו ועוד רבבות צעירים כמותו, שבית הוא פלטפורמה לעשייה למען הכלל. קודם כל הכלל ורק אחר כך הפרט והמגזר. ומתוך כך, באטמוספירה הזו הבשילה ההכרה שהפכה לתכונה מובנית, שיש לקחת אחריות על המדינה הזו. על כולה כולל הכל. ממשלה, חינוך, חוץ, ביטחון, ראשות ממשלה. ורבבות הצעירים שהעבירו את בחרותם בבית המדרש הזה בגרו והיו לאנשים העומדים ולוקחים אחריות. בנט, פלוס-מינוס בן גילם, נמצא שם ומבטא את רצונם.  

פוליטיקה של גדולים

כיוון שהתשוקה הזו לקחת אחריות על כלל הציבור לא מצאה אפיקי פעולה פוליטיים עד כה, היא התנקזה לארגונים כמו תנועת מעייני הישועה וראש יהודי הפועלים ברחוב הישראלי. הרצון הכנה, הטהור, לבוא בקהל הישראלי, להיות עמו, לחיות עמו – הרצון הזה, בהעדר ביטוי פוליטי, התבטא בעשרות הגרעינים והקהילות שקמו בשנים האחרונות בערי ישראל.

העבודה של ארגוני הקרוב והגרעינים התורניים היו הסנונית שהחלה לפני עשור וחצי אבל השאיפה לביטוי פוליטי כלל ישראלי לא נגוזה. בדיעבד השאיפה הזו, לפוליטיקה של גדולים, באה על סיפוקה בליכוד. אבל זה היה בזעיר אנפין. למחצה, לשליש ולרביע. היום היא קורמת עור וגידים נוכח עינינו בבית משלנו. לא במפלגה-דתית-לאומית אלא בבית יהודי. ישראלי. לאומי.  

המסה-קריטית הציבורית, שהצטברה שנים רבות, היא שעשתה את המהפך הפוליטי, הבין-דורי, כל כך קל ומובן מאליו. למנגנון, לשיטה הישנה, לא היה שום סיכוי לעמוד מול הרצון העמוק – כמעט צורך – לשינוי. אם זה לא היה קורה דרך הבית היהודי זה היה קורה בצורה אחרת, אולי דרך מפלגה חדשה.

מכאן והלאה המניה הזו – מפלגה ישראלית, יהודית, ציונית, שורשית, מפלגה שמבטאת את הרצון והתת-מודע של האזרח הישראלי הממוצע, להתחבר למורשת שלו, לתרבות שלו, לארץ שלו, ללאומיות שלו ולכל מה שטוב ומוכר – המפלגה הזו, רק תלך ותתעצם. הבחירות הקרובות הן רק הספתח למה שיקרה לה בבחירות הבאות בעוד שלוש, ארבע שנים. זו יכולה להיות המפלגה, בה"א הידיעה, שהציבור הישראלי כל כך מחכה לה.

בית לאומי לעם היהודי

יהיו טעויות בדרך וטוב שיהיו – ממשברים יהיה אפשר רק לצמוח בע"ה. אולם על דבר אחד הציבור לא יסלח – על זחיחות. על יוהרה. 'גילו ברעדה" אומר הפסוק וזה אכן צריך להיות המצב התודעתי של נציגי הציבור במפלגה החדשה – שמחה עם אחריות גדולה. שכן, ההזדמנות ליצור ולעצב מפלגה חדשה היא משהו שקורה פעם בדור. זו כנראה ההזדמנות האחת והיחידה שתהיה לכם ולנו בעשרים השנים הקרובות – לא תהיה עוד אחת.

לכן אורי, נפתלי, אל תבוזו לקטנות אבל אל תתעסקו בהן יותר מידי. התאחדו בדרך זו או אחרת ובלבד שתהיה זו דרך שתכבד אתכם ושנתכבד בה אנו. ההשגחה גלגלה את שניכם להנהיג את הציבור הדתי-לאומי אבל יותר מכך – בידכם הופקדה המשימה ההיסטורית, להעביר אותנו כציבור, מהספסלים האחוריים להנהגה, למקומות בהן מוכרע עתיד האומה. הנהיגו אותנו מתוך מחויבות מוחלטת לכלל ישראל ואחריות לאומית לעתיד המדינה ולזהותה וד' יצליח דרככם.