מאיש תקשורת ועד חבר כנסת

ד"ר יעקב אלטמן , כ' בכסלו תשע"ג

ד"ר יעקב אלטמן
ד"ר יעקב אלטמן
עצמי

עובדה היא בשנים האחרונות שכמה עיתונאים עוזבים את משרתם ופונים לפתע לעיסוק הפוליטי, מתאמצים ומשתדלים  וכבר עלה בידי חלק מהם להיות חברי הכנסת מן המנין.

העירו כבר על כך שיש צורך בתקופת צינון, מפני שהעיתונאי, תקופה ארוכה בטרם הצהיר על כך בפומבי,  יכול להכין בשקט את השטיח האדום. כלומר לנצל את הבימה התקשורתית והכוח כאיש תקשורת, להשפיע במקום הדרוש לו, והרי זה "משחק" לא הוגן.

פגם זה ודומיו, הוא לטעמי שולי ביחס. בעיה כבדה אחרת מעיבה של שָמינו הפוליטיים בשל ה'תקשוֹריזציה' של המערכת הפוליטית. מדוע?מפני שהשפעתו הגדולה של איש תקשורת, היא קודם לכל מכוח היותו מוכר ומפורסם.  נסביר זאת:

לעיתונאי שלוש דרגות חשיפה. אחת, כמי שחתום על כתבות בעיתונות המודפסת. שתיים, כמי שמשמיע דבריו ברדיו בתוכנית קבועה. שלוש, כמי שמופיע רבות בטלוויזיה. ככל שהחשיפה חיה יותר, דהיינו הטלוויזיונית, כך גדלה ההשפעה.

תהיה אשר תהיה איכותו של  התוכן שמגיש איש התקשורת, נחרתת דמותו של  האיש במוחם של הצופים והשומעים, כמין נושא שיחה שכולם וכולן דשים ודשות בו, כי "הרי הוא הופיע ומופיע ומשמיע קולו וכותב, בטלוויזיה או ברדיו או  בעיתון". נוכל לקבוע ובלשון ברורה: לאיש התקשורת השפעה דמונית על החברה הצורכת תקשורת, מפני שהוא מספק נושא שיחה וריגוש, המשתף בני האדם השונים זה מזה
לקבוע לאנשי תקשורת-דהיינו מי שתקשורת היא עיסוקו היחיד- תקופת צינון של לפחות 3 שנים. בתקופה זו יעבור איש התקשורת גופו, הליך התפתחות לאיפוק, יושרה, אחריות ויסודיות. הקהל יצטנן גם הוא מהכריזמה המלאכותית שאפפה את האיש.
באמצעות גיבוש ענין לדון בו יחדיו, להתלהט ולעורר, ולהפיג את הבדידות האנושית. [השיתוף שבנושא שיחה, אינו אחדות במובן של הסכמה הדדית. נא לא לבלבל].

כמו כן, עצם העובדה שידיעה,  צוינה [ואפילו לא בהבלטה] בכלי התקשורת, הופכת אותה לידיעה חשובה כי "הרי דיברו על זה ברדיו".  ובכן התקשורת קובעת ויוצרת מושג חשיבות חדש וריקני. הווה אומר, ידיעה או רעיון שמצד עצמם אין בהם חשיבות לאורח חיינו, נעטפים בהילה ונחתמים בחותם סוגיָה חשובה ומיוחדת, מפאת העלאתם- פעמים רבות העלאת גרה – בכלי התקשורת.

מאפייני תקשורת הללו,  נגזרים מהצורך החיוני אובססיבי של ברוני התקשורת ועובדיהם, לייצר יום יום שעה שעה, חומר מרתק המוגש בצורה מרתקת, שרק הוא בכוחו לפתוח את כיס ההמונים ולהזרים מזומנים. ומה עם הנזקים הנולדים למדינה מההתרגשויות המלאכותיות הללו?  - זבש"ה.

נסכם:  אנשי התקשורת מהווים גורם משתף חברתי  מצד אחד, וגורם הנותן טעם בחיים באמצעות סיפוק מתמיד של נושאים 'חשובים', מצד שני. הקוקטייל הזה כה מפתה ומפמפם על המוח, שהוא מביא רבים להתמכר אליו ולהשתכר מריחו. ההערצה לאיש תקשורת, המקננת בלב צורכי התקשורת, היא אפוא הערצה ריקה.

 אמת, ככל שאישיותו של אדם ברת משקל סגולי גבוה, כן יעמוד בצלחה מול הזרם התקשורתי השוטף. אך הבה נודה, לא רבים יחכמו.

מכאן שהצגת איש תקשורת טרי כמועמד לכנסת איננה "פייר פליי". היא משפיעה על המתמכרים החלשים, לבחור באליל ריקני שאין כוחו אלא בחסידיו הסוגדים לו. כך יתאכסנו בבית המחוקקים פיגורות שאינן חסרות למדינה כשלנו, מדינה בהתהוות ואשר מפנים ומחוץ אויביה ממתינים למפלתה. זו הסכנה.

והמסקנה: יש לקבוע לאנשי תקשורת-דהיינו מי שתקשורת היא עיסוקו היחיד-  תקופת צינון של לפחות 3 שנים. בתקופה זו יעבור איש התקשורת גופו, הליך התפתחות לאיפוק, יושרה,  אחריות ויסודיות. הקהל יצטנן גם הוא מהכריזמה המלאכותית שאפפה את האיש.

בזה כמובן לא הטלנו כתם לאמור, איש תקשורת באשר הוא, הנו אדם שטוח ותפל. יש והפּניה לעיסוק בתקשורת שורשה דווקא באכפתיות עמוקה. כמו כן קיימים תפקידים שונים ומגוונים בעיתונאות, ולא ראי זה כראי זה. כגון, מי שחייב יום יום לספק סחורה חדשותית, בעל כורחו סחורתו ירודה בהשוואה לעיתונאי שפעם בשבוע בלבד צריך לספק את מרכולתו.  תפקידים כמו כתבי שטח, מראיינים, ומקריאי חדשות, אינם דורשים איכויות מנטאליות כמו הנדרש מעיתונאים פובליצסטים. ידועים בתוכנוּ גם מספר אנשי רוח איכותיים שבעברם היו כתבים.

אך דרכו של עולם היא, שכתב המשמש בתפקידו זמן מתמשך והאילוצים הנלווים לכך, עושים את שלהם, והמרחק בין תקשורת לתשקורת מצטמצם. הכללה בענין זה היא עוולה, אך החוק והנוהג לצנן איש תקשורת בטרם  יקפוץ למים הפוליטיים

צריך להיות כללי- או בסיוגים מעטים ומנומקים.