מעשה בחנוכיית לטרון
מעשה בחנוכיית לטרון

האורות הקטנים של הנרות, בפתחי הבתים, במרפסות ובחלונות, מאירים כבר יותר מאלפיים שנה. סיפורי הנרות מאירים בכל דור עוד הארה של גבורה יהודית, הנאבקת בחושך העולמי.

"וחושך על פני תהום", זו יוון, אומרים חכמינו. המאבק בחסות החשיכה עם האיש במעבר יבוק, הוא סמל למאבק עד עלות השחר. אנו מעלים את האור בשמונה לילות, כדי לשאוב ממנו כח למאבק בחושך, עד שיעלה השחר, והאור יאיר במלוא עוזו.

האורות הקטנים האלה האירו במהלך הדורות מבואות אפלים, שאפשר היה למשש בהם את החושך, כבימי האפילה המצריים. "ולכל בני ישראל היה אור במשבותם", הוא האור הקטן שהאיר את חשכת הלילות היהודיים, שהלך וגבר עד הארת חנוכה של ימינו.

על אור אחד קטן של שנת תש"ז נספר כאן.

מר אבי דוד ליזרוביץ ע"ה, נולד בעין גנים שבפתח תקווה, אחרי שעלו הוריו ממאריימפול שבליטא לארץ ישראל, בשנת תרפ"ד (1924). היו אלה השנים הראשונות של השלטון האנגלי בארץ, אחרי שגנרל אלנבי נכנס לירושלים בחנוכה תרע"ח (1917). היתה לחג החנוכה ההוא התנוצצות אורו של משיח, כמו שחשו היהודים בירושלים ובכל העולם כולו. ההבנה הזאת היתה אמיתית. אף אחד לא ידע כמה זמן זה ייקח, אך זו היתה ההתחלה. עם הזמן לא עמדה אנגליה בהתחייבויותיה כלפי העם היהודי, וסגרה את שערי הארץ בפני יהודים שרצו לעלות אליה.

בשנים השחורות של מלחמת העולם השניה, כשיהודי גרמניה ואירופה לא הורשו להגיע אל הארץ, התחילה פעילות מחתרתית מסיבית, במטרה לפתוח את שערי הארץ, ולמגר את השלטון האנגלי, שהסתיים בליל שבת פרשת אמור בשנת תש"ח. השלטון הבריטי נאבק קשות במחתרות, שהצליחו להכות בו ולערער את שלטונו. אבי נשא את אחד מהנרות הקטנים של המרד הזה, כשתלה כרוזים של האצ"ל  בפתח תקווה, נגד השלטון הבריטי.    

הפעולה הזאת הספיקה, כדי להכניס אותו למחנה המעצר בלטרון לתקופה של שלש שנים, עד להקמת המדינה. על כרטיס ברכה לכבוד השנה החדשה של שנת תש"ז, אותו שלח מלטרון להוריו בפתח תקווה, הוא מאחל ל'שנת גאולה וישועה שנת התקבצות עם ישראל בארץ ישראל'. בצידה החיצוני של האגרת, נראית השמש העולה השולחת קרניה ומאירה את החושך ברקע, כשלפניה אסיר המנתק את האזיקים על ידו, והדורך על כבלי התיל שסגרו אותו מאחוריהם.

קטע משיר לטרון שכתב סקולסקי, "אך מחר עם אור השחר הזרוע על אפכם לילות אהיה חופשי" המודפס שם, מבטא את הלילה כשחור העריצות והייסורים, ואת אור השחר כשחר השחרור, כיעקב הנותר בלילה לבדו ונאבק עד עלות השחר. מצידו של ענף זית מודפס הכתוב מישעיהו ס"א: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ. לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵא-לֹהֵינוּ". שנת רצון לה', היה האיחול מעמק איילון לראש השנה תש"ז.

זהו הרקע לסיפור החנוכיה, אך זהו גם הרקע של החנוכיה. משך שלוש שנים שהיה אבי בלטרון, הוא יצר יצירות מיוחדות במו ידיו מעץ זית. אחת היצירות שלו, הנודפת ריח עץ זית עד עצם היום הזה, היתה חנוכיה מיוחדת שעליה הכיתוב: "מזכרת להורי היקרים מדוד במעצר לטרון חנוכה תש"ז".

על ארבע מדרגות משני צידיהן, מוצבות ידיים המחזיקות לפידים. על כל יד נראים אזיקי שרשרת, המלמדים שהידיים האלה אזוקות. אך עם כל המאסר הזה, הן מחזיקות לפידי אש המאירים את החושך. ברקע מאחור, נראות קרני אור השמש המאירות את שחור הלילה, כאור הקרניים על כרטיס הברכה מראש השנה.

על המדרגה החמישית והגבוהה של החנוכיה נראית דמות עומדת, שידיה נשברו במהלך השנים. הדמות הזאת עוטה כובע המלוכסן כלפי ימין. במשך שנים חשבתי שהדמות הזאת תואמת לדמות הקשורה לחנוכה של מתתיהו החשמונאי. אך מכיוון שהידיים נשברו, לא ניתן היה להבין כיצד נראה השמש, ואיך הייתה החנוכיה בשלמותה. 

והנה התוודעתי לפסלו של מייסד בצלאל משנת תרנ"ה (1895), והיה ברור לי, מבלי שיכולתי לשמוע את הדבר מהמקור, שהיא היתה ההשראה לדמות שגילף אבי בחנוכיית לטרון.

שלמה זלמן ברוך שץ, שבא כנראה ממשפחה של שליחי צבור, נשלח על ידי אביו בקובנה, ללמוד בישיבה בוילנא. הוא שנה ופירש, וזכורה אמירתו: "האומנות היתה לי למקדש והאומנים לכהניו".

מעניין שמייסד בצלאל גדל לא רחוק ממשפחת ליזרוביץ בליטא. כך נפגשו העניינים ברבות השנים.

בשנת תרנ"ה הוא יצר פסל מברונזה לתערוכה עולמית, שכותרתו היא 'מתתיהו החשמונאי'. והנה הדמות הזאת תואמת להפליא, לדמות העומדת בחנוכיית לטרון. שתי הידיים של מתתיהו בפסלו של שץ, הן שתי הידיים החסרות בחנוכיית לטרון. הכובע שייצר אבי ע"ה, נראה כתעתיק לכובע של מתתיהו בפסלו של שץ. ביצירה המקורית עומד מתתיהו על גופו של חייל יווני, שבא להעביר את ישראל על דתם. ידו הימנית של מתתיהו האוחזת מאכלת, וידו השמאלית המונפת כהוראה למרד, היו השראה למרד בבריטים, ולסילוק השלטון הזר מארץ ישראל בחנוכיית לטרון. אלא שיש להניח, שהיד האוחזת בשלח בדמות המקורית, אוחזת בחנוכיה את הלפיד של השמש.

החנוכיה הזאת היא האור של שנת תש"ז, אך היא האור הנצחי של המאבק עד עלות השחר.

המאבק עדיין לא תם. החושך מכסה ארץ וערפל לאומים. אך אם נדע ללמוד וללמד איך מעלים אור גם בימי חושך, נזכה להמשך נבואתו של ישעיהו (ס): "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה".

הנה כי כן מתרכזים כל הקצוות. בחנוכה תרע"ח, נכנס הגנרל אלנבי לירושלים. האור הזה סימל את בניינה העתידי של עיר הקודש והמקדש, ההולכת ונבנית מהריסותיה. כך יצר מר אבי ע"ה בחנוכה תש"ז, ובישר על שנת קיבוץ גלויות לארץ ישראל, שאך שנה לאחר מכן, התממש החזון הנבואי הזה של הנביא ישעיהו.

כשהחושך מכסה ארץ וערפל לאומים, יש להיישיר את העיניים לנרות החנוכה, ולראות איך התקבצו הגלויות לארץ ישראל. האור הזה הוא התחלה גדולה, שתלך ותתעצם, לא רק בעמנו, כי אם בעולם כולו. "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".