איך עושים את זה
איך עושים את זה

עשרה חכמים- אומר הפתגם- לא יוכלו להוציא אבן שטיפש אחד זרק לבאר. אבל הצירוף היהודי של "אין ברירה" ועם חכם ונבון, יכול להתמודד עם כל בעיה. גם קשה מאד.

שנים רבות של חוסר חינוך לעובדות האמת ולמודעות לזכויות העם היהודי בארצו, הביאו לשכחת צדקנו. כשבמקביל אויבינו מטפחים נרטיב שקרי. בעוד אויבים אחרים תומכים בהם בכל כוחם.

אז, איך מתקנים?

אכן, זה לא קל. כבר החלטת החלוקה פגעה בצדק ובזכויות שלנו (שלא להזכיר במנדט הבריטי ובאמנת האו"ם). הוספנו משקל לשקר בגרוש יהודים מקטיף ומהשומרון, בהצעות הנוראיות של ברק ואולמרט ועוד כהנה.

דרוש מאמץ מתמיד ובלתי מתפשר לאורך זמן. סבלנות תוך אימוץ כמה כללים חשובים. ונסתפק, במאמר הקצר הזה, בשלוש כתובות:

א. כלפי העולם. בהיבט החיובי. בכל נאום, בכל ויכוח, בכל דיון ובכל הופעה, מציינים- כדבר ראשון-  את זכותנו על ארצנו. כשראש הממשלה נתניהו טוען בתקיפות ש"נעמוד על האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלנו", זה לא מספיק. צריך להקדים משפט פשוט: זו ארצנו שלנו. זו ההיסטוריה שלנו. כשהערבים היו אוסף שבטים פראיים בסעודיה, בית המקדש שלנו עמד בירושלים בכל תפארתו. וכל אחד יוסיף עוד.

ב. כלפי העולם, כולל הערבי, ברמת האפולוגטיקה השלילית. לציין את העובדה שהארגון לשחרור פלשתין, קם בשנת 1964. כשפלשתין המדוברת הייתה בידי העולם הערבי. איש לא הפריע להם אז להקים מדינה, אבל הם לא היו מעוניינים. כאותו אדמו"ר, ששאל- בהקשר "ויתרוצצו הבנים בקרבה"-  למה עשו לא יצא כשרבקה חלפה ליד בית עבודה זרה?  יעקב היה חסום אבל עשו לא. ותשובתו: אין טעם לעשו לצאת בלי שישנו יעקב להציק לו.  ואכן, תמיד התנכלו ליהודים ארץ ישראל. ברצח, בפרעות, בגניבות וכיוצ"ב.

אכן, בזירה הבינלאומית, ישראל צריכה לתבוע פיצויי מלחמה מהתוקפן. הן בגין רצח יהודים, והן  בגין ההוצאות שיש לנו על תגובות להתקפות, ישירות ועקיפות. קיזוז מכספי המיסים הוא צודק וראוי להרחיב אותו.                    

כמו כן, קשה להבין למה אי אפשר לתבוע את הרוצחים- גם משוחררי עסקאות- בבית הדין הבינלאומי. אפילו חטיפת שליט נעשתה מתוך השטח הריבוני שלנו.

ג. גם כלפי פנים, אין לשתוק. ולענות כסילים באיוולתם. ולא לשכוח את האליל הדמוקרטי. הרוב- הבא לידי ביטוי בכנסת ישראל שהיא הריבון, ולא בתקשורת ובמערכת המשפטית-  מחליט. אם גרוש קטיף היה החלטת הרוב (ונתעלם לרגע איך הוא הושג, כמו הסכמי אוסלו) הרי שבנייה יהודית ברחבי הארץ, היא בוודאי ביטוי של הרוב. הרבה יותר מאותה קביעה של שריד ש"גם רוב של אחד הוא רוב".

אסור לעצום עיניים...מעשהו של נתניהו שסרב לקחת לפמלייתו פרופסורית שקראה- לדבריו- לסרבנות, הוא נכון וצודק. אומנם הרוב האוטומטי באקדמיה- כולל יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות- יצא נגדו. אך המסר הובן. הגם  שפרופסור חצוף אחר תקף שם, במפגש בגרמניה, את ראש ממשלתו שלו.

יפה דיבר נתניהו על צביעות העולם, שהתעלם מנאום הטלראי של איש החמאס בעזה, אך יצא מכליו בגין שכונה יהודית בישראל. אותו עולם הרי התעלם מירי טילים יום יומי- לאורך שנים- על ילדים יהודים, אך התקומם כשישראל יצאה למנוע את רצח אזרחיה. את העולם קשה, ואולי בלתי אפשרי לחנך ליושר ולצדק, אבל איננו פטורים מלנסות. וחשוב מזה. אנו חייבים לחנך את הדורות הבאים שלנו על העובדות האמתיות, על הצדק בעולם, ועל זכות היהודים לחיות בכלל, ולחיות בארצם בפרט. ובפראפראזה על דברי נשיא אמריקני נוסיף:  זו מלחמה, טיפשים.