תנועה ברגל שמאל

יוסי אחימאיר , ג' בטבת תשע"ג

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

מערכת הבחירות יצאה לדרך. הכתובות, הכרזות, הסלוגנים כבר נראים על דפנות האוטובוסים. כמו זו שראיתי על גב האוטובוס שנסע לפני: "ביבי וליברמן – חרם בינלאומי, ציפי לבני – הסדר מדיני". גיחכתי.

כמה הטיות אפשר לייצר במלים ספורות, מבית היוצר של פירסומאי, שנהנה מכספי מימון-בחירות נדיבים שהעבירו לציפי שבעה ח"כים עריקים?

במערכת בחירות זו מקבלת סיסמת הליכוד ממערכת בחירות קודמת – "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל" – משנה תוקף. כל השמאל – כל שפע מפלגות המרכז והשמאל. מצד אחד השמאל הזה מפוצל, וזה בעוכריו. מצד שני, השמאל לפלגותיו מדבר בהרבה קולות, שזוכים לבימות תקשורתיות נדיבות. שמתי לב, שכמעט על כל דובר מהליכוד, בתכנית אקטואלייה כזו או אחרת, מתייצבים שני דוברים מטעם מפלגות מרכז-שמאל. "התנועה" היא אחת מהן והבוטה שבהן.

על איזה "חרם בינלאומי" מדברת לבני? נכון, הקהיליה הבינלאומית אינה מקבלת את החלטת הממשלה להתחיל בתיכנון הבנייה באיזור שבין מעלה-אדומים לירושלים. נכון, שרי החוץ האירופאים קיבלו החלטה אנטי-ישראלית חריפה בנדון. האם זו סיבה ל"חגיגה" אופוזיציונית אפילו במערכת בחירות מתלהטת? בין החלטה מהסוג האמור – שהיא יותר כתם על מקבליה, תזכורת לימים אפלים ביותר באירופה – לבין חרם, הפער הוא גדול.

ישנה ביקורת אירופית, צביעות אירופית, אך חרם אין. גם לא יהיה. יש התגוללות על ישראל, ואין גינוי של ממש להכרזות מעזה ומלבנון להשמ
למה להשתמש בשתי מלים מכובסות, ולא לומר ישירות את מה שמצנע ופרץ מתכוונים אליו בהתחברותם ללבני, לאמור – נסיגה לקווי 67? האם לא זה גם מה שמוכנה לו בסופו של תהליך הבת של שרה ואיתן מהאצ"ל?
דת ישראל. ישנה משוואה אירופית נוראה: ישראל שווה חמאס. החלטת שרי החוץ האירופיים פוזלת לעולם הערבי, שהרי אליו נוטה אירופה יותר ויותר גם בלי קשר לממשלה זו אחרת בישראל.

לבני והפרסומאים שלה אינם מבינים זאת. המודעה הדלה שלהם היא פירוש מקצין לצעד האירופי, וניצולו הציני.

מגוחך יותר הוא החלק השני של משוואת-המודעה: "הסדר מדיני". פה כבר ההטייה מרחיקת לכת. למה להשתמש בשתי מלים מכובסות, ולא לומר ישירות את מה שמצנע ופרץ מתכוונים אליו בהתחברותם ללבני, לאמור – נסיגה לקווי 67? האם לא זה גם מה שמוכנה לו בסופו של תהליך הבת של שרה ואיתן מהאצ"ל?

לבני גאה ברשימת המועמדים המשתרכים מאחוריה. גם אם עדיין נותר בה קמצוץ של אמונה ממורשת בית אמא ואבא שלה, היא מחובקת חיבוק-דב על-ידי שני יונים, או שועלים, שאחת היא שאיפתם – להגיע לעמדת שלטון במטרה להביא לוויתורים ישראליים קיצוניים ומהירים לפלשתינים ולקהילה הבינלאומית. לרגע נזפה באחד מהם, מצנע, על שלא התאפק והגדיר בפומבי את ביתו החדש, אבוי, כ"מפלגת שמאל". "שמאל" בגלוי – מי כמו לבני יודעת – לא מוכר עצמו בציבור הרחב.

השניים, עמרם מצנע ועמיר פרץ, לא לחינם הצטרפו אל תנועה בעלת מנהיגה חלשה, תוך שהם קיבלו על עצמם לקלס בכל הזדמנות את גבירתם החדשה. הם מוכנים למלא את תאוותה שאינה יודעת שובע, שלטון, ובלבד שיוכלו לכפות דעתם עליה, לכופף אותה בבוא העת, אם בכלל יהיה צורך לכופף.

לכופף - למען נסיגות, עקירת ישובים, ויתורים שיסכנו את עתיד ישראל.

זהו "ההסדר המדיני", שבו מנופפת ציפי לבני מעל כל אוטובוס בחוצות הערים. אז לשם מה נסיון ההטייה והולכת השולל? לשם מה הדיבור במלים מכובסות? הציבור ברובו אינו מתרשם לא מהסיסמאות מבית היוצר של "התנועה" ולא מההופעות החלולות של העומדת בראש הפרוייקט הפוליטי החדש. ועדיין תמוה שהסקרים מעניקים לה 10-8 מנדטים.

אתפלא מאוד אם כך זה יהיה גם בהצבעה האמיתית. מי שמעולם לא קיבלה את דין התנועה, מי שכבר התפצלה מהליכוד לקדימה, ומקדימה להתנועה, מי שלא היתה מוכנה אלא רק לפצל את גוש השמאל, בגלל יוהרתה, התחילה את קמפיין הבחירות שלה ברגל שמאל.