כשגלדיאטורים מתנדבים אל הזירה

כשניסים משעל נושך את מרואייניו וההמון מריע בשלט, אל תלינו על האלימות ברחוב. ולפוליטיקאים שמתראיינים – מגיע לכם.

שמעון כהן , י' בטבת תשע"ג

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי

לפני קצת יותר מחודשיים הזדמן לי לראיין את ניסים משעל במסגרת יומן חדשות ערוץ 7 על ספרו האחרון 'הותר לפרסום', ספר שבו הוא מגולל מקצת מהאירועים שמאחורי הקלעים של הראיונות הגדולים שראיין.

במהלך הריאיון (שהיה מעניין, לפחות עבורי, יש להודות) עלה בין השאר גם נושא האופי התוקפני שבו נוהג משעל להוריד את סכין המראיין שלו על אורחיו-מרואייניו. מדבריו של משעל עלה שהאיש מודע היטב לתוקפנות הזו, והוא אפילו מיצר על חלק מהמקרים שבהם קידש, כלשונו, את השאלה על פני התשובה. לטעמו הוא אפילו מעט השתנה ולמד להקשיב ולא רק לשאול.

באחרונה שב משעל למרקע ערוץ 2 לקראת הבחירות, ומסתבר שדבריו של ניסים משעל על כך שלמד גם להקשיב היו אולי בגדר הלצה או בדיחה גרועה. לא הרבה יותר מזה. בסך באו בזה אחר זה צמרת פוליטיקאינו להישחט בבית המטבחיים של האיש שביצע את מלאכתו כבקי ומנוסה. אהוד ברק, אריה דרעי, יאיר לפיד ואחרים, ובימים האחרונים גם נפתלי בנט.

מי שצפה בכל אחד מהראיונות הללו (ובמקרה נפתלי בנט נדמה שמשעל התעלה על עצמו) לא צריך היה להיות מומחה לתקשורת כדי לשאול מה לזה ולעיתונות. ניסים משעל נחשב לאחד מחשובי העיתונאים שלנו, אבל מהראיונות הללו עולה השאלה מדוע. היהודי מגיע לאולפן עם שורת שאלות שתכליתן רק להוכיח עד כמה הוא אינו מוותר למרואיין שבאולפן, עד כמה הוא מכיר את צפונותיו יותר מאיתנו הצופים שבבית, וזהו.

תשובותיו של המרואיין לא חשובות כלל ועיקר, ומשום כך גם אין צורך להשמיע אותן. זו ככל הנראה הסיבה שהוא מתפרץ לדברים, קוטע את המרואיין כבר אחרי המשפט הראשון שלו, ובדרך כלל במשפט המנצח 'אתה לא מקשיב, אתה רק נואם..." ומאותו רגע מרשה לעצמו לנאום (ויהיה מי שיאמר 'לנהום') את שאלותיו.

מכאן והלאה הכול תלוי ברמת ההלם שבה נמצא המרואיין. יש שנאלמים, יש שנעצרים לרגע כדי לחשוב ויש שיוצאים מהכלים. במקרה בנט נראה שהאיש הגיע ערוך ומוכן לקרב, אולי בעקבות משחקי סימולציה שביצע, אבל לא כולם היו כאלה. שרים ונגידים קרסו מול מבול השאלות שלא תמיד היו רלוונטיות לדיון.

במקרה בנט הגיעו שאלותיו הלא רלוונטיות עד למחוזות הסרבנות. בחייאת ניסים, מה הקשר? זה הדיון כעת? סרבנות? מתי בפעם האחרונה כשהגיע אליך נציג שמאל, איזה ציפי לבני, אהוד ברק או זהבה גלאון, ושאלת אותם אם יסרבו לפקודה להרוס כפר ערבי ולגרש את יושביו? שאלות כאלה אתה לא שואל, נכון? למה? כי עמדות השמאל, על כל החורבן שהביאו עלינו עד כה, נחשבות הגיוניות ומקובלות ואסור להתקיל את נושאיהן בשאלות שעלולות להביך אותם.

לעומת זאת הימין, גם אם ישיג רוב מוחץ בבחירות עדיין ייחשב כקיצוני, הזוי ובלתי רלוונטי. את הימין מצווה מקודשת לתקוף ולשאול שאלות שיעמידו אותו אל הקיר, גם אם הן בלי רלוונטיות בעליל לדיון שלפנינו. הבה נציג את בנט כסרבן, כקיצוני, כמי שפתרונותיו בלתי הגיוניים ונקיים את חובנו לאומה. זו התפיסה שהובילה את מתקפת הזעם הבלתי מובנת ובלתי מוסברת של ניסים משעל כלפי בנט.

בעקבות הריאיון שעורר את כל המהומה הנוכחית שוחחתי עם בכיר בעולם התקשורת על הגישה הזו של משעל, על האגריסיביות והתוקפנות הזו שנראית כאילו באה להוכיח עד כמה המראיין חכם גדול גיבור נבון יפה ואמיץ ותו לא. מרואיין? מי הוא בכלל? שיגיד תודה שקיבל מאתנו כוס מים.

אמר לי אותו בכיר עיתונות שלטעמו "זו העבודה, והוא עושה אותה כמו שצריך. המטרה היא להביא את הרייטינג והוא מביא אותו". מצטער, השבתי לידידי, אבל אני לא מקבל את הגישה הזו. לא מעט מראיינים שגורפים אחוזי רייטינג לא פחותים מאלה של משעל מאפשרים השלמת תשובה ואפילו הרחבה, מאפשרים עומק גם בשאלה וגם בתשובה וקוצרים הערכה בציבור. אילנה דיין היא רק דוגמא לכך (על אף המחלוקות סביב אירוע סרן ר' ואולי עוד כמה תחקירים אחרים), אבל אפילו רפי גינת, קוצר הפושעים והמושחתים בקולו המאיים, עושה זאת בצורה מנומסת ומאפשרת יותר מזו של משעל.

אבל מה לי כי אלין על ניסים משעל? הבעיה לא נטועה אצלו כלל ועיקר. זו אצלו השיטה וזו הדרך. הוא מעדיף להתכסח ולא לדבר, ובזכות זאת, כך מסתבר, הוא יכול לחתום על חוזים שמנים עם כלי תקשורת עתירי ממון. זכותו. הבעיה היא במצעד הנטבחים והנשחטים שממתינים בתור ומיתדפקים על דלתי אולפנו.

אל הזירה ברומא היו משליכים אסירים לקרב עד המוות מול אריות. אם היה האסיר גבה קומה וחזק שיגרו לעברו שני אריות או שלושה, רעבים וצמאים לדם. הקהל שמסביב, גברים נשים וילדים היו מריעים לכל נהמה של אחד האריות ועם כל צעד שהתקרב אל הקורבן האומלל גברו התשואות. כאשר היה האריה נועץ את שיניו בטרפו היו שאגות השמחה בשמים. היום קוראים לזה רייטינג.

אבל אז היה מובל האסיר אל הזירה בעל כורחו, כשהוא כבול בשלשלאות וכששק שחור על ראשו. רק כאשר שמע את שאון ההמון מחריש את אוזניו הוסר השק מראשו ואל מול שיניו המאיימות של האריה הבין האסיר לאן נקלע ובעיניים כלות ראה את שעון החול של חייו אוזל ובמהירות.

לעומת האסירים ההם הגלדיאטורים של דורנו מגיעים אל זירת אולפני הניסים משעלים למיניהם מרצונם. איש לא הכריח אותם לעשות זאת.
שוב ושוב אנחנו שומעים בכירים במערכת הפוליטית מלינים על התקשורת האלימה שלנו, על התוקפנות של המגישים, על סתימת הפיות, על עיוותי הדברים והוצאתם מהקשרם ועוד ועוד טענות ומענות.

אז אולי תפסיקו להתלונן ופשוט תנצלו את הכוח הלא מועט הזה שבידיכם ותודיעו שיש סוג מסוים של ראיונות שאתם לא מוכנים לקחת בהם חלק. תהיו רגועים, יש מספיק מראיינים בתקשורת שלנו שישאלו את השאלות הקשות (ולא, שאלותיו של ניסים משעל לא קשות, לא בראיון של בנט ולא בראיונות של קודמיו. הן היו אך ורק תוקפניות) ויעשו זאת בצורה מכובדת ומכבדת.

(ואגב, כשהנוכחות שלכם באולפנים הללו מעניקה לגיטימציה לאלימות מילולית כמקור רייטינג אינכם יכולים להלין על האלימות ברחוב, במועדונים ובמגרשי הכדורגל. אתם עצמכם חינכתם את העם הזה שאלימות היא מנוף לתשומת לב, אז ככה נראה הרחוב שלנו)

באחרונה הזדמן לי לשוחח עם אישיות פוליטית בכירה על העניין. שאלתי מדוע הם בוחרים לפרוס את משנתם ואמירותיהם דווקא באולפנים נוטפי הדם והארס ביותר. המענה היה פשוט: 'אנחנו רוצים להביא את הדברים למקסימום קהל'. אז אם זו התשובה, ואם יועציכם הנמרצים מוכרים לכם את הקשקוש הזה שרק בזירת אגרוף תוכלו לומר את שלכם, אז זו כבר בעיה שלכם, ואולי הייתי אומר – מגיע לכם.

ניסים משעל עצמו אמר לי באותו ראיון שלטעמו אין מדובר במזוכיזם אלא ברצון של הפוליטיקאי לאתגר את עצמו. אם כך או כך נראה לי שהפתרון עבור המרואיינים הללו אינו באולפני הטלוויזיה והרדיו אלא על ספת הפסיכולוג...