מה רוצים מנפתלי בנט?

אורית קמיר , י' בטבת תשע"ג

אורית קמיר
אורית קמיר
יניב גולן

קשה להאשים אותי בתמיכה בעמדותיו הפוליטיות של נפתלי בנט. אבל קשה גם לראות את ההתנפלות הצדקנית על העמדה שהביע, כל הדרך ממרכז המפה ימינה.

על פי המיוחס לו, בנט אמר שישנם קווים אדומים שצריכים להנחות את מצפונו של כל פרט; אם החוק קורא לו לעבור על הקווים הללו – חובתו המוסרית היא לסרב לציית לחוק, גם כאשר משמעות הדבר היא סירוב לפקודה צבאית. זוהי העמדה שעליה נזעקו והזדעזעו מנהיגים רבים, בטענה כי היא חותרת תחת אושיות קיומנו הקולקטיבי.

ואולם, למעשה, זוהי עמדה עקרונית לגיטימית, שיש לבחון אותה לגופה, במבודד מן התכנים הפוליטיים הקונקרטיים שבנט יוצק לתוכה ברגע זה או אחר.
רק מדינה טוטליטרית, לא ליברלית, דורשת מאזרחיה לציית לחוק תמיד, בכל מחיר, על חשבון מצפונם ואמונותיהם הערכיות.

כפי שכל סטודנטית וסטודנט למשפטים לומדים בשנה א', בקורס תורת המשפט, הוגי דעות בכל הדורות התחבטו בשאלה החשובה מהם גבולות הציות לחוק; מתי מותר לאזרחים – ואולי אף ראוי ונכון, להפסיק לציית.

החובה לציית לחוק חייבת להיות חובה בעלת תוקף מוסרי כבד משקל בחברה דמוקרטית-ליברלית השואפת להמשיך להתקיים ככזו. ואולם בשום פנים ואופן אין היא חובה מוחלטת, או אפילו עליונה. רק מדינה טוטליטרית, לא ליברלית, דורשת מאזרחיה לציית לחוק תמיד, בכל מחיר, על חשבון מצפונם ואמונותיהם הערכיות.

בחברות מודרניות, חופשיות, "נאורות", השאלה מתי לציית ומתי לא, באילו נסיבות ובאילו תנאים להעדיף את המצפון על פני הוראות החוק, חייבת להיות תמיד על סדר היום האישי והציבורי.

הפילוסוף המשפטי שהציע חשיבה סדורה לשאלת יסוד זו הוא יוסף רז (אנגלי ממוצא ישראלי). ראשית הדיון בהבחנה המושגית בין "סרבנות מצפונית" לבין "מרי אזרחי".

האזרח ה"מסרב מצפונית" בוחר לעבור על חוק אשר מתנגש חזיתית עם עיקרון שהוא מייחס לו חשיבות ערכית עליונה, אך יודע ש
לחברה חופשית אסור לפחד - לא מסרבנות מצפונית ולא ממרי אזרחי. עליה להכיר את המושגים ואת ההיסטוריה הארוכה והמכובדת של כל אחד מהם. על כל אחת ואחד מן האזרחים לתת לעצמם דין וחשבון מהם הקווים האדומים
החברה בכללותה אינה מחויבת לו. הסרבן המצפוני, המודע לכך שהוא בדעת מיעוט ערכית, אינו מבקש לשנות את החוק, או להשפיע על אחרים שלא יצייתו לו; הוא מסתפק בכך שהוא עצמו לא יצטרך לציית לחוק הסותר את ערכי היסוד שלו. כך, למשל, מי שאמונותיו הבסיסיות ביותר אוסרות על טיפול רפואי מודרני, יימנע מהבאת ילדיו לטיפול רפואי גם אם חוקי המדינה מחייבים אותו לעשות כן, אך לא ינסה להביא לשינוי החוק.

לעומת זאת, יש מי שמסרבים לציית לחוק המתנגש עם ערכיהם היסודיים, אשר משוכנעים כי ערכים אלה הם גם ערכיה הבסיסיים של החברה כולה. אזרחים אלה אינם מסתפקים בניסיון האישי, הפרטי, שלא לציית לחוק בעצמם, אלא דורשים מן החברה לשנות את החוק כדי שתהיה נאמנה לערכי היסוד שלה.

כאשר סרבנים אלה מחליטים לעבור על החוק, הם אינם מבצעים "סרבנות מצפונית" אלא "מרי אזרחי": מטרתם להביא לתיקון חוקי החברה, כדי שאלה יהלמו את ערכיה החשובים ביותר. כפי שיוסף רז מציין, מקובל לחשוב שמרי אזרחי ראוי להערכה מוסרית כאשר הוא נעשה בגלוי, בפומבי, במטרה להשפיע על השיח הציבורי; כאשר הוא בא רק לאחר שנכשלו כל הניסיונות החוקיים לשנות את החוק הנדון; כאשר אין בו אלימות; כאשר מבצעיו מוכנים לשאת במחיר סרבנותם ולעמוד לדין.

כך, למשל, בארצות הברית, בתקופת העבדות, היו מי שעברו על חוקים שהיו קשורים בעבדות בגלוי ובמוצהר, כדי להשפיע על דעת הקהל ולהביא לביטול העבדות. הם עשו זאת כשלא הצליחו לשנות את החוק בדרכים חוקיות, והיו מוכנים לעמוד לדין ולשלם מחיר.

לחברה חופשית אסור לפחד - לא מסרבנות מצפונית ולא ממרי אזרחי. עליה להכיר את המושגים ואת ההיסטוריה הארוכה והמכובדת של כל אחד מהם. על כל אחת ואחד מן האזרחים לתת לעצמם דין וחשבון מהם הקווים האדומים שהם בבחינת "ייהרג ובל יעבור", והאם, ובאילו נסיבות, הם מצדיקים סרבנות מצפון או מרי אזרחי.

גם למנהיגים מותר להשתתף בדיון זה. וראוי שהוא ייערך באופן מפוכח ורציני, ולא תוך התלהמות ממוקדת-בחירות, שתוצאתה היא יצירת הרושם המסוכן והמטעה שציות לחוק הוא ערך עליון שאין להרהר אחריו תמיד ובכל מחיר. מקהלה אחידה השרה שיר זה מסכנת את הדמוקרטיה הליברלית יותר מאשר התייחסות לסירוב לציית לחוק. 

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ".