הוויכוח הלא נכון

המחלוקת האמיתית בין בנט לליכוד אינה על סרבנות, אלא על השאלה האם מותר לגרש יהודים מארצם

הראל כהן , כ' בטבת תשע"ג

הראל כהן
הראל כהן
ערוץ 7
בשנת תשנ"ט הגעתי לביקור רביעי בביתו של פרופ' בן-ציון נתניהו ז"ל. ערכתי מחקר מקיף בנושא חלקו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל בהצלתו של אברהם סטבסקי מחבל התלייה בשנת תרצ"ג (1933). 

ראיינתי את פרופ' נתניהו אודות אביו, הרב נתן מליקובסקי (נתניהו), שהיה אחראי לגיוסו של הראי"ה למען סטבסקי, שהואשם בעלילה נוראה כאילו רצח את ארלוזורוב. הבאתי מתנה לפרופ' נתניהו, מעין תודה סמלית על שהקדיש לי שעות יקרות של חוכמה צרופה למחקר, שלימים פרסמתי בעיתון זה ("רבנים נגד הסתה", גיליון 77): חוברת בשם 'מעוז צור' שהוצאתי לאור לזכרם של איטה ואפרים צור הי"ד. פרופ' נתניהו פתח את החוברת והבחין מיד בהספדו של ר' חנן פורת ז"ל, הרים את עיניו אלי ואמר: "חנן הפיל את בנימין". אני זוכר שהעזתי והשבתי לו: "בנימין מסר את עיר האבות חברון". בעניין הזה האב עמד לצד בנו, שלא כמו בנושא סירוב פקודה, לו קרא וחתם פרופ' נתניהו יחד עם בנו עידו ערב ההתנתקות.

במהלך ארבע השנים האחרונות התרגלתי לצפות בכאב מספסלי העוזרים הפרלמנטריים בכנסת בראש הממשלה נתניהו, שבחר להותיר באופוזיציה את הגדולה מבין שתי סיעות הציבור הדתי-לאומי. בכל פעם שהבטתי בו נזכרתי בארבע המילים שאמר לי אביו בכעס, כמה חודשים אחרי שבעקבות הסכם וואי נפלה ממשלתו בסיוע הציבור הדתי-לאומי. בכל פעם שאלתי את עצמי האם נתניהו עדיין לא סולח על האופן שבו סיים את הקדנציה הראשונה וכעת הוא רק 'מחזיר לנו'.

את הקמפיין המאסיבי והמתוזמן של הליכוד נגד נפתלי בנט אפשר להסביר באופן שטחי כמאבק מזדמן על קולות גרידא, או אפילו על ערכי הדמוקרטיה. אבל נראה כי המאבק עמוק יותר, ולא במקרה ישנה תחושה שמדובר שוב בקמפיין נגד הציבור הדתי-לאומי כולו.
המביט מן הגובה מבחין מיד כי הוויכוח של גדעון סער ובוגי יעלון עם נפתלי בנט איננו אם מותר לסרב פקודה לגרש יהודים, אלא האם יש לגרש יהודים. לא לחינם אנשים חושבים בליכוד מבינים שמפלגתם למעשה מנהלת קמפיין נגד עצמה. כל מילה נוספת שנאמרת שם בחובת הציות לפקודת הרס וגירוש רק חושפת עוד את כוונותיו של הליכוד. 

גם לוּ באמת היתה מחלוקת אידיאולוגית בין הליכוד והבית היהודי האם חובה למלא כל פקודה, הליכוד מצא את עצמו בחוסר טאקט משווע מאמץ שוב את השיח של השמאל.

הליכוד נאבק שנים רבות על תדמיתו. בשורשו הוא לאומי ושוחר את שלמות הארץ וההתיישבות בה. אבל מלבד הקרדיט על הסכמי אוסלו, בפועל הליכוד אחראי לכל הנסיגות והריסות היישובים: החל מחבל ימית ועד שכונת האולפנה ומגרון, דרך מסירת חברון, הסכם וואי וכמובן מסירת חבל קטיף וגירוש 10,000 תושביו. ועוד לא הזכרנו את ההקפאה.

האינטרס המובהק הכמעט נצחי של הליכוד הוא להסתיר את חולשותיו, כדי למשוך קולות מהמחנה הדתי-לאומי. אך למעשה הליכוד נמצא כעת בחזית מול הציבור שהוא מבקש למשוך אליו, ונמצא עולב בו פעמיים: בכך שבמקום לתקן את העוול שעשה לו פעמים רבות כל כך הוא בוחר להילחם על הזכות לעולל לו את אותם דברים שוב. ובנוסף, הוא מבקש לגייס את אותו ציבור למלא את הפקודות לגרש את עצמו.

אין ספק שהליכוד היה רוצה שהברייה הווירטואלית של חובש הכיפה הסרוגה שמצביע ליכוד תקרום עור וגידים ותהיה בדמותם של חוטובלי, אלקין ואדלשטיין. אבל מהלך האחדות במחנה הדתי-לאומי שהוביל בעוצמה כצל'ה בארבע השנים האחרונות ושממשיך אותו כעת בנט, יביא בהכרח את הציבור להצביע ולחזק את עצמו כמנהיג את המדינה ולא למי שמתקשה להסתיר את כוונותיו כלפיו.

טוב היה עושה הליכוד לעצמו אם היה ממשיך בהסתרת כוונות ראשיו ופונה באורח פייסני לציבור שאחריו הוא מבקש לחזר. ובכלל, מוטב לשתי המפלגות לעסוק במאבק מול מפלגות השמאל המכנה עצמו מרכז, מאשר להתנצח אחת עם השנייה. פיוס ושיתוף פעולה טבעי בין שתי המפלגות, שהחל בחתימת הסכם העודפים ושצריך להימשך בישיבה משותפת בממשלה, יעשה אך טוב למדינת ישראל ולעם היהודי כולו.