סולם ערכים אלוקי

הרב אלי פיינסילבר , ו' בשבט תשע"ג

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

לפעמים אנו מרגישים שהתורה קצת הגזימה, כביכול. קל לנו להבין שפעם, כאשר האדם היה ברברי ושפל מטבעו, נדרשו החוקים הנוקשים וההגבלות החמורות של התורה כדי להכניעו.

רק על ידי הצבת סולם ערכים אלוקי מוחלט, בעל תביעות קיצוניות, ניתן היה להשתלט על האדם הפרימיטיבי. אך כיום, בעידן המודרני הנאור, נראה כי האנושות התקדמה מאוד מבחינה מוסרית. הרף הערכי הציבורי, אף אם איננו מרקיע שחקים, בכל זאת מניח הוא את הדעת ומאפשר לנהל חיי חברה תקינים. במצב זה נדמה לפעמים כי כבר אין צורך כביכול בתורה מוחלטת ובמערכת מצוותית כה תובענית וחסרת-פשרות. כאשר אנשים הם טובים גם באמצע הדרך, נדמה שאין כל צורך להטיל עליהם מצוות שתוקפן פג כביכול. הדבקות הדוגמטית במצוות נתפשת כמאמץ מיותר, שאיננו משרת כל מטרה.

תמיהה דומה מתעוררת כאשר אנו פוגשים את עשרת המכות. גם שם נדמה כאילו ההשגחה האלוקית עברה את גבול הראוי. אנו מבינים שמטרת המכות לא היתה להוציא את ישראל ממצרים בלבד, כי אם גם לגרום לפרעה להודות ברשעותו ולהכיר באחריותו המוסרית. היציאה ממצרים איננה אקט טכני-גאוגרפי-פוליטי בלבד אלא גם ובעיקר מהפיכה ערכית. פרעה כבר הסכים לשלוח את העם לאחר מכת הדבר, אך עשה כן בלית-ברירה, מתוך כפיה אלוקית אלימה; עדיין לא היה מוכן להודות שהדבר צודק ונכון. מטרה זו הושגה רק בסוף הפרשה הקודמת, בעקבות מכת ברד, שם פרעה הסכים להודות ש'חָטָאתִי הַפָּעַם. ד' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים'. אך אם כך, מדוע המכות ממשיכות? מדובר על מכות מיותרות לכאורה, שהיה אפשר לצאת ממצרים בלעדיהן. מדוע להמשיך לכתוש את האויב לאחר שהלה כבר נכנע?

רק כך הופכת יציאת מצרים לארוע המוביל אותנו למתן תורה. איננו זקוקים לתורה שתחדש לנו שאסור לרצוח ולשדוד. התורה ודאי מטפלת בבעיות כאובות אלה, אך תחומים אלה שייכים בעיקר ל'דרך ארץ קדמה לתורה'.

נראה שקושיה זו הטרידה גם את משה, שכן בתחילת הפרשה הקב"ה מאריך להסביר לו מדוע יש להמשיך את המכות, 'וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד''. הקב"ה מדגיש שאכן, המערכה הטכנית-מעשית הסתיימה מזמן, וממילא כבר אין מטרת המכות להכניע את פרעה, 'כי אני' הוא זה ש'הכבדתי את לבו'. מתברר לפתע שפרעה הוא רק תירוץ, אמתלא, המושאר במקומו מפני שהוא משרת מטרה עליונה יותר.

באמת, כל הקושיות והתמיהות צומחות מתוך ההבנה שתפקיד המוסר הוא לטפל ברע בלבד. לפי הנחת-יסוד זאת, השפלות המוסרית המתגברת חדשים לבקרים – שוד, רצח ועוד – היא המגדירה את גובה שאיפותינו האידיאליות. אך הקב"ה מגלה למשה שתפישה זו בטעות יסודה.

האידיאליזם צריך להיות חֵרותי ולהגדיר את יעדיו על פי עצמיותו החופשית, ולא להשתעבד לקנה המידה שהרשעה מציבה לו. אל לה לנטיה המוסרית לצמצם את עצמה לפי צרכי המציאות בלבד. הרשעות המצרית היא תירוץ בלבד, המאפשרת להנהגה האלוקית להראות את כל מלוא כוחה, הרבה מעבר לנדרש כדי לפתור את השעבוד המצרי. הרוע אמנם הוא המכריח את כוחות הטוב להתפרץ, אך מהרגע שהאש האידיאלית משתלהבת, טעות גמורה היא לנסות להגביל אותה ולהתאימה למימדי הגפרור שהציתהּ. הטוב הוא טוב בזכות עצמו ואיננו זקוק להסברים חיצוניים כדי להצדיק את קיומו, קל וחומר שלא להצר את צעדיו. מהרגע שהנטייה המוסרית מתעוררת בקרבנו, קובעת היא את מסלולה בצורה אוטונומית, על פי גדרים אידיאליים הלקוחים מעצמיותה הפנימית.

לכן המכות מתחילות, אמנם, בתור תגובה לשעבוד המצרי, אך בשלב די מוקדם הופכים המצרים לאמצעי המאפשר לכל מלוא הטוּב האלוקי להתגלות. אם המכות היו מותאמות לצרה המצרית במדוייק, זכר יציאת מצרים לא היה נמשך יותר מדורות מועטים. המכות היו נשארות ארוע מקומי, שהיה הופך במרוצת הזמן לתוכן ארכיאולוגי בלבד. כדי שיציאת מצרים תהיה אקטואלית תמיד, עד שאפשר יהיה לדרוש ש'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' [פסחים קטז ע"ב], צריכה היא להיות יציאה מוחלטת, המסוגלת לחלץ את האדם מכל הגבלה.

כדי שמה שאירע לסבא יהיה רלוונטי אפילו לנכד – 'למען תספר' לא רק 'באזני בנך' כי אם גם באזני 'בן בנך' – צריכות המכות להמשיך במסלולן העצמי גם אחרי שהבעיה המצרית כבר נפתרה. המכות הנוספות מלמדות אותנו שאין זה מספיק לנצח את הרשעה, כי אם צריך לדעת לנצח גם את כל השאיפות האידיאליות הקטנות והמוגבלות. אין אנו יכולים להסתפק במועט. הטוב שבנו צריך לשאוף תמיד ליותר, גם לאחר שכבר קצר הישגים אידיאליים רבים. רק כך יתקיים 'וידעתם כי אני ד''.

רק כך הופכת יציאת מצרים לארוע המוביל אותנו למתן תורה. איננו זקוקים לתורה שתחדש לנו שאסור לרצוח ולשדוד. התורה ודאי מטפלת בבעיות כאובות אלה, אך תחומים אלה שייכים בעיקר ל'דרך ארץ קדמה לתורה'. עיקר מטרת התורה איננה להילחם ברשעים כי אם להפוך את האנשים הטובים – לטובים יותר, לטובים מאוד. התורה משחררת את יצר הטוב מהשתעבדות למלחמה ביצר הרע בלבד ומלמדת אותו לשאוף לגדולות, כפי טבעו העצמי.

אם היינו יוצאים ממצרים מיד לאחר המכה השביעית, לא היינו מסוגלים לקבל את התורה. לא היינו מבינים מדוע יש צורך בכל כך הרבה מצוות כדי לתקן את המציאות. רק מתוך המפגש עם שלושת המכות האחרונות מתחדדת בנו ההכרה העמוקה שלעולם הפתרון מוסרי גדול ורחב לאין-ערוך מאשר הבעיה אותה הוא בא לפתור, ורק עשרת המכות הן המכשירות אותנו לעשרת הדברות. לכן דוקא היום, בימינו, כאשר חלקים רבים מהמוסר הוטמעו בחברה והפכו לנכסי צאן ברזל תרבותיים, יכולה התורה לחשוף בפנינו את תכניה העמוקים ביותר ולהפגיש אותנו עם שיעור קומה מוסרי עליון הרבה יותר מכל מה שקדם. דוקא היום הפכו התורה ומצוותיה לרלוונטיים וחשובים מתמיד בעיצוב עולמנו הערכי.