המתלבטים

יוסי אחימאיר , ו' בשבט תשע"ג

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

עורכי סקרי הבחירות יודעים לדווח על אחוזים גבוהים בבחירות הפעם של מתלבטים, אלה שימים ספורים ושעות לפני פתיחת הקלפיות טרם החליטו איזה פתח ישלשלו בקלפי. 

המבחר כידוע הוא עצום. 34 מפלגות וכאלה שמתיימרות להיות מפלגות! 34 פתקי רשימות שיראה לפניו המצביע על המגש שמאחורי הפרגוד. הוא לבדו – ומולו 34 פתקים, שמתוכם יוכל להכניס למעטפה אחד בלבד. האם ימהר ליטול את אחד מהם ותוך שניות להתייצב לפני ועדת הקלפי ולשלשל את מעטפתו, או שמא יתעכב, יסקור את המצאי שלפניו, יתלבט ולבסוף יטול את אחד הפתקים וימלא באמצעותו את זכותו הדמוקרטית, בלי שהוא שלם לחלוטין עם הצבעתו?

הלבטים בקלפי עצמה הם כאין ואפס לעומת הלבטים בימים שקודמים ל"יום הדין". מסתבר כי שבעה מיליונים ישראלים זקוקים ל-34 רשימות, לא פחות, ועדיין יש בתוכם כאלה שאינם מרוצים מאף לא אחת מהן, לעומת למעלה מ-300 מיליון אמריקאים, שמסתפקים בשתי מפלגות, ובוחרים בדמוקרטים או ברפובליקנים.

אנו שומעים דוברים היסטריים של כמה מפלגות שמשתרכות אחורנית בסקרים (כמו "התנועה" השמאלנית למשל), ששמים יהבם על המתלבטים, פונים אליהם שוב ושוב מעל כל במה ובכל הזדמנות, שעושים רעש ומהומה על כלום, כדי לומר, שמהם יגיעו עוד ועוד מנדטים. לשם כך הם אף מנפחים את אחוזי המתלבטים.

עיקר גוש הלבטים אינו כמובן בין ימין ושמאל, אלא מצוי בתוך הגושים עצמם. מעטים יחסית הם המתלבטים בין גוש לגוש, בין ימין לבין שמאל, ואפשר אפילו להוסיף את גוש המרכז שבו למעשה שתי מפלגות בלבד: "יש עתיד" ו"קדימה". על פי הסקרים, גוש מרכז-שמאל אינו מצליח לצמצם את הפער מול גוש הליכוד-ימין, ולכן דוקא מקרב תומכי השמאל יוצאת הקריאה למתלבטים, לא להסס, לא להטיל פתק לבן, לא להימנע מללכת לקלפי – כאילו מקרב ציבור זה תצמח ישועת השמאל.

ולא היא. המתלבטים, אלה שבסופו של דבר לא ישארו בבית וכן יילכו להצביע, ואף לא יטילו פתק לבן, נחלקים בין שני הגושים. ולכן מי ששם
ההצבעה אפוא היא מעין ברירת מחדל בין מגוון של אפשרויות, של פתקים, והבחירה היא של הרע במיעוטו. ואולם אחד השיקולים החשובים ביותר שצריך לעמוד לנגד עיני המצביעים הוא גודל המפלגה. לאמור: האם להצביע למפלגה גדולה או קטנה? הבה נודה, אין אצלנו מפלגות גדולות באמת, כפי שהיו בעבר
עליהם יהבם - סופו להתבדות. לא המתלבטים המדומים ישנו את תמונת המצב, שאיננה בהכרח זו שעליה מצביע הסקר האחרון בטרם בחירות.

הלבטים בתוך הגושים פנימה הם מובנים. אין לך רשימה אחת שאתה, הבוחר, שלם לגמרי עם כל מועמדיה, או שאת, הבוחרת, מסכימה עם כל עקרונותיה, או כזו שאין לכם ביקורת כלשהי על התנהלותה. כמובן, ככל שהרשימה קטנה יותר, כך ההזדהות עימה, אישית ואידיאולוגית, אמיצה יותר, אבל גם דוחה יותר. מספר המזדהים והמצביעים לה בלב שלם הוא בהכרח קטן יחסית. ככל שהמפלגה גדולה יותר, אזי עמדותיה מעורפלות יותר, יריעת מצעה רחבה יותר, ותמצאו ברשימת מועמדיה גם דמויות שאינן כלבבכם, בלשון המעטה.

ההצבעה אפוא היא מעין ברירת מחדל בין מגוון של אפשרויות, של פתקים, והבחירה היא של הרע במיעוטו. ואולם אחד השיקולים החשובים ביותר שצריך לעמוד לנגד עיני המצביעים הוא גודל המפלגה. לאמור: האם להצביע למפלגה גדולה או קטנה? הבה נודה, אין אצלנו מפלגות גדולות באמת, כפי שהיו בעבר. בימין – הליכוד הוא המפלגה הגדולה ביותר, ולכל היותר מהווה שליש בלבד ממספר חברי הכנסת. בשמאל ובמרכז – מפלגת העבודה. וכשאנו אומרים עליה "גדולה", הרי זו מפלגה שמהווה רק שישית מכלל חברי הכנסת!

לשלטון יעיל דרוש שבמרכזו תהיה מפלגה גדולה, שתאסוף אליה לקואליציה שתיים-שלוש שותפות קטנות, לכל היותר. מנגד דרושה מפלגת אופוזיציה ראשית, גדולה יחסית. כדי שזה יקרה, כדי שהמערכת הפוליטית שלנו תקטן במספר מפלגותיה ועל-ידי כך תתייעל, על המצביעים לשקול ברצינות לתת קולם לאחת משתי המפלגות הגדולות, זו שמימין או זו שמשמאל, ולא להעדיף על פניהן מפלגות קטנות, סקטוריאליות, ויהיו אפילו אידיאולוגיות יותר, מחודדות יותר במצען, ואיכותיות יותר ברמת מועמדיהן.

ראוי לשים לב לעוד תופעה תעמולתית של ערב בחירות. כידוע, תוצאות בחירות הן ביטוי לסך כל האנשים שהצביעו למפלגות השונות. קול אחד – פתק אחד. אבל אנו רואים, שמפלגות קטנות, בעיקר בצד שמאל, מפרסמות מודעות תמיכה שנושאות עליהן שמות של אישי ציבור מוכרים, גנרלים, אנשי רוח וחברה, סלבריטאים. והמסר לציבור – ראו, אלה ואלה תומכים בנו, מזדהים עימנו, בואו גם להזדהות עימנו.

אז נכון, זה יפה, זה מרשים, זה מדליק את "מדורת השבט המפלגתית" – אבל לא מעבר לכך. בסופו של דבר עמוס עוז שווה בקלפי פתק אחד, בדיוק כמו לוי או כהן מחדרה או מנתיבות.

אז נכון, לשמאל יש הרבה "שמות", סופרים, עיתונאים, אמנים, אקדמאים וכיו"ב, ובדרך כלל אין הפתעות ברשימות אלה, אבל בדמוקרטיה סופרים קולות, והמוני הקולות של המוני העם מצטברים לקול אחד מובהק, קולו של הימין השפוי, שמבין את מצבה הגיאו-פוליטי של מדינתו, שדבק במורשת ישראל, שרוצה בזקיפות קומה לאומית ולא כניעה ללחצים ולא ויתורים מרחיקי לכת לאויב.

זו הסיבה שגם אחרי הבחירות ביום שלישי הקרוב, על אפם וחמתם של יובל דיסקין, נוני מוזס, אריאל הירשפלד ודומיהם (אגב, 95 אחוז מהחותמים המקצועיים לשמאל – הם אשכנזים), הליכוד ובנימין נתניהו, עם שותפיהם הפוטנציאליים, ולא שלי, ציפי וזהבה היומרניות על שלל הכוכבים התומכים בהן, ימשיכו להיות בשלטון על פי רצון הרוב בעם.