לחזור לשותפות הטבעית
לחזור לשותפות הטבעית

אם בליכוד חורקים שיניים בימים אלו מול הברית הבלתי צפויה שקמה לפתע בין יאיר לפיד ונפתלי בנט, נדמה כי עליהם לבוא בטענות קודם כל אל עצמם.

אם התביעות של לפיד נראות לנתניהו מרחיקות לכת ומכבידות, אם ההתבטאויות על הפלתו של נתניהו בתוך שנה וחצי נראות לו גם מאיימות וגם יהירות, עליו לשאול את עצמו מי ניפח את לפיד ומפלגתו לממדים המפלצתיים הללו. והתשובה היא שנתניהו והליכוד הם האשמים העיקריים - גם בהצלחתה האלקטוראלית המפתיעה של 'יש עתיד' בבחירות וגם בתובענות המופרזת שהיא מגלה בדיונים הקואליציוניים.

הליכוד היה יכול לקבל את יאיר לפיד נוח יותר, בראש מפלגה קטנה יותר. זה היה קורה אם במקום לצאת במתקפה מכוערת ודמגוגית נגד מוטי יוגב, אורית סטרוק וג'רמי גימפל, היה הליכוד טורח לספר לבוחרים, למשל, מהן דעותיה של יעל גרמן - לשעבר חברת מרצ וכיום מספר 3 ב'יש עתיד'. אבל מובילי קמפיין הליכוד השקיעו את כל המשאבים במאבק על הקולות שבין הליכוד לבית היהודי.

בשבועות הסמוכים לבחירות הליכוד התחפש למועצת יש"ע, החתים את ראשי המועצות ביו"ש על עצומות תמיכה בו, העביר החלטות לטובת פיתוח ההתיישבות שעוכבו במשך שנים, וגרם לאוהדי ההתיישבות להתפלל למערכת בחירות פורייה שכזאת פעמיים בשנה. אבל השלל הגדול של קולות צפים שריחפו באוויר יצא הפעם דווקא שמאלה מהליכוד - ממפלגת קדימה המתפרקת. הליכוד לא עשה כמעט כלום כדי לקלוט את המנדטים הללו, והניח להם ליפול לידי יאיר לפיד, ציפי לבני ואפילו מרצ.

ההתרכזות במאבק מול הבית היהודי השכיחה מהליכוד את הכלל האלמנטרי לפיו בעת מערכת בחירות על המפלגות הגדולות לשבור לכיוון המרכז. כך נהגו שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, שהצניעו את דעותיהם המדיניות השמאלניות ועסקו בנושאים חברתיים-אזרחיים. כך נהג אפילו נפתלי בנט, שלמרות הזיהוי הימני הברור ולמרות 'עוצמה לישראל' שאיימה לכרסם בו מימין לא הניף בראש מערכת הבחירות שלו את הדגל המדיני.

רק הליכוד, בלהיטותו לפגוע בבנט, שכח את התורה הבסיסית הזאת. כפי שכבר ניתחו רבים, המתקפה על הבית היהודי לא הביאה מנדטיבאמת הגיע הזמן לשים גבול לאינפלציית השרים, אבל לקצץ עד כדי 18 שרים בלבד, זו דרישה פופוליסטית שיאיר לפיד יכול להרשות לעצמו רק משום שחברי מפלגתו הם כולם ח"כים חדשים, שלא יעשו צרות אם לא יתמנו לשרים. לנתניהו זה יהיה הרבה יותר קשה
ם לליכוד, אלא רק הבריחה בוחרים מבנט ללפיד. וכך, במקום לפרגן לשותפה טבעית ונאמנה שקמה מעפר והיתה אמורה להיות ההפתעה הגדולה של מערכת הבחירות, מוצא את עצמו הליכוד נאלץ לחפש נוסחה שתכנס בקואליציה אחת את המפלגות החרדיות עם בנו של טומי לפיד.

גם לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, נתניהו והליכוד טעו כשחיזרו אחרי לפיד בלהיטות שהגדילה עוד יותר את תחושת הכוח ויכולת המיקוח שלו. במקום זאת היה על נתניהו להבהיר מלכתחילה שיש אלטרנטיבה ללפיד.

עם כל הכבוד להצלחתו, 31 מנדטים זה עדיין הרבה יותר מ-19, וניתן להקים קואליציה די בקלות גם בלי 'יש עתיד'. שותפותיו הטבעיות של נתניהו - הבית היהודי והמפלגות החרדיות, נותנות לו רוב קואליציוני בסיסי של 61 מנדטים. ביחד עם שני המנדטים של שאול מופז - שדי ברור שיצטרף לכל קואליציה שבה יוצע לו תפקיד של שר - מתקבלים 63 מנדטים. בהחלט קואליציה שניתן לעבוד איתה. מכאן ואילך ניתן לצרף שותפים נוספים במחיר סביר - אם לא מייד אז בהמשך הקדנציה. גם יאיר לפיד היה יכול להצטרף, אך בלי לנסות להכתיב ביהירות את מספר השרים בממשלה, את הקו המדיני, ואת המספר הזעום והמופרך של תלמידי ישיבות שיזכו להסדר 'תורתו אומנותו'.

הדרישה של לפיד להגביל את מספר השרים בממשלה ל-18 בלבד היא מסוכנת במיוחד מבחינתו של נתניהו. כאילו לא די לו בהתמרמרות המופנית כלפיו מצד נציגי המחוזות ברשימת הליכוד שנשארו מחוץ לכנסת, כעת הוא גם לא יוכל לרצות חלק מהשרים הוותיקים והח"כים שהצליחו בפריימריז, שימצאו את עצמם מחוץ לממשלה.

לא שאין בסיס מוצדק לדרישתו של לפיד. בקדנציות האחרונות התרגלו ראשי הממשלות לחלק בנדיבות תפקידי שרים מיותרים כדי לקנות אצבעות בכנסת ולהבטיח את היציבות הקואליציונית. זה הגיע עד לכדי חזירות מוחלטת בכנסת היוצאת, כאשר סיעת 'העצמאות' בת חמשת הח"כים שוחדה בלא פחות מארבעה תפקידי שרים כדי לאפשר לנתניהו להשלים ארבע שנים של קואליציה יציבה במיוחד (אגב, מבחינה כלכלית הבזבוז הזה עולה הרבה פחות מלקיים מערכת בחירות פעם בשנתיים). אז באמת הגיע הזמן לשים גבול לאינפלציית השרים. אבל לקצץ באיבחת חרב אחת לכדי 18 שרים בלבד, זו דרישה פופוליסטית שיאיר לפיד יכול להרשות לעצמו רק משום שחברי מפלגתו הם כולם ח"כים חדשים, שלא יעשו צרות אם לא יתמנו לשרים. לנתניהו זה יהיה הרבה יותר קשה. למעשה לפיד מניח כאן פצצה עם מנגנון השהייה שמאיימת על שרידות הקואליציה.

הטעות הקשה הנוספת שעשה נתניהו היא יחסו המתנכר הבלתי מוצדק לבנט ומפלגתו. הבית היהודי היא המפלגה הכי קרובה לליכוד. לא בכדי נחתם דווקא עמה הסכם עודפים. אם נתניהו לא מסוגל להתגבר על משקעים אישיים קטנוניים שיש לו או לרעייתו נגד בנט, שלא יתפלא אם בנט מוצא לעצמו בעלי ברית נחמדים יותר.

גם המפלגות החרדיות, שהציר בנט-לפיד מדאיג אותן מאוד, צריכות לבדוק את אחריותן שלהן לסיטואציה שנוצרה. כמי שיש להן הרבה מה להפסיד כעת, היה עליהן להקדים את לפיד וליצור ציר של יחסי אמון ושיתוף פעולה עם הבית היהודי. במיוחד אמורים הדברים כלפי ש"ס, שהגדישה את הסאה בהתבטאויות מעליבות וחסרות תקדים בחומרתן כלפי ציבור שלם שיש אצלו תורה ומצוות לא פחות משיש אצלם. למרבה הצער יש בציבור החרדי מי שלא הבינו, גם לאחר שבג"ץ פסל את חוק טל, שאם ברצונם למנוע פגיעה בלומדי התורה האמיתיים, עליהם לחתור בעצמם למציאת פתרון להשתתפות הציבור החרדי בנטל השירות בצבא.

נציגי הציבור החרדי מדברים כל השנים על כך שמי שאינו לומד חייב להתגייס, אך כל מי שרוצה ללמוד יש לאפשר לו לעשות זאת. הציונות הדתית חולקת על דעה זו. ורוב בני הישיבות הציוניות עושים פסק זמן בלימודם ויוצאים לשירות מקוצר כלוחמים קרביים כדי להיות נכונים למלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר. איננו מבקשים לכפות את דעתנו על הציבור החרדי, הטוען שלומדי תורה פטורים ממלחמת מצווה. אבל לו השכילו החרדים ליזום הקמת מסגרות צבאיות מתאימות רק עבור אלו מבניהם שלא באמת ממיתים עצמם באוהלה של תורה, כי אז אלפי חיילים חרדים המתגייסים בכל שנה היו סוכרים את פיהם של המקטרגים, ולא היינו מגיעים לאיום הנוכחי. במקום זאת התבטאו נציגי הציבור החרדי מהשפה ולחוץ על כך שמי שאינו לומד צריך להתגייס, בעוד שבפועל נעשה מעט מאוד לקידום גיוסם של צעירים חרדים - גם אלה שאינם שוקדים על לימודם.

עדיין לא מאוחר להביע משאלה שגם הליכוד וגם המפלגות החרדיות יתעשתו וימצאו את הדרך לבנות את הקואליציה על בסיס השותפות הטבעית בין הליכוד לגוש הדתי-חרדי. זה יהיה קשה יותר כעת, כי בנט לא ירצה להתכחש לסיכומים עם לפיד שאליהם נדחף לאחר ששותפותיו הטבעיות הותירו אותו לבד. ובכל זאת, הרבה עוד יכול לקרות ולהתהפך עד שהתמונה הקואליציונית תתבהר.

אף אחד בציונות הדתית לא מתגעגע לתקדים של ממשלת שרון השנייה, שהחלה את דרכה בשותפות בין אפי איתם לאביו של יאיר לפיד, המשיכה בדחיקת האיחוד הלאומי והמפד"ל אל מחוץ לממשלה, והסתיימה בחורבן גוש קטיף. בכל מקרה, אם הבית היהודי תמצא עצמה כמפלגה דתית יחידה בקואליציה, יהיה עליה להיאבק גם למען עולם התורה החרדי, ולדאוג שכל השינויים ייעשו בהידברות ובהסכמה ולא בכפייה.

המאמר פורסם בעיתון "בשבע"