הצבעתי נפתלי פייגלין
הצבעתי נפתלי פייגלין

זה הזמן לגלות שהצבעתי בבחירות לנפתלי פייגלין, אבל התפקדתי למשה בנט. ולהיפך.

כידוע, במחנה הימין הדתי לאומי מתחרות כיום זו בזו שתי תנועות, המייצגות שתי טקטיקות שונות לאחיזה בהגה הספינה הישראלית. האחת היא זו של משה פייגלין ותנועת מנהיגות יהודית הפנים-ליכודית. השנייה של נפתלי בנט ומפלגת הבית היהודי.

יש מתח בין המחנות, והוא ניכר ברגעים כמו אלו. אנשי הבית היהודי מאשימים את אנשי מנהיגות יהודית באי-מניעת המתקפה הפוגענית שניהל הליכוד נגד הציבור הדתי לאומי במערכת הבחירות, ואילו הליכודניקים כועסים על הבית היהודי בשל המהלכים הנוכחיים של בנט במו"מ הקואליציוני, אשר מסכנים לדעתם את עצם המשך שלטון גוש הימין.

תומכיו של משה פייגלין מציינים בהזדמנויות שונות שאילו הרבבות שהצביעו לבית היהודי היו מתפקדים (גם, או במקום זאת) לליכוד, הרי שפייגלין כבר היה עומד בראש הליכוד. מתנגדי פייגלין טוענים שגם אילו הרבבות האלה אכן היו מתפקדים לליכוד, הרי ששאר מנהיגי הליכוד היו פשוט קמים ומייסדים מפלגה חדשה בשם "הליכוד האמיתי", או משהו כזה.

תומכי בנט אומרים שאין תחליף להצבעה עבור מפלגה שמייצגת את הדרך האמונית, וניהול

ראוי לציין ששני האישים לא צמחו מתוך שדרות העסקנות. פייגלין התעורר לפעולה פוליטית כשנוכח לדעת שאיש אינו מגלה מנהיגות ראויה מול מהלכי אוסלו. בנט התעורר לפעולה כשראה שצה"ל לא מתפקד במהלך מלחמת לבנון השנייה

המשחק לפי הכללים הפרלמנטריים-קואליציוניים המקובלים. אם תומכי פייגלין היו מצטרפים לבית היהודי ומצביעים עבורו, הם מסבירים, הרי שהמפלגה היתה גדולה יותר, והיתה הופכת ללא ספק לשותפתו הבכירה של הליכוד בקואליציה הנוכחית.

מתנגדי בנט אומרים לעומת זאת שגם אם הבית היהודי היה גדול יותר, הליכוד עדיין היה יכול להפנות לו עורף – במיוחד אם המחנה השמאלני בתוך הליכוד היה חזק, או שנתניהו היה שולט במפלגה בעוצמה דיקטטורית וללא עוררין.

אלא ששתי הגישות נכונות ושתיהן חיוניות. ברגעים כמו אלה, כאשר המו"מ הקואליציוני בעיצומו, אנו רואים לכאורה עד כמה הבית היהודי חשוב: חברי הכנסת הימניים של הליכוד נמצאים בעמדת חולשה ותלות מול נתניהו כל זמן שהם ממתינים למינויי השרים, סגני השר וראשי הוועדות. לעומת זאת, בנט יכול אולי לכופף את נתניהו ולמנוע ממנו להקים קואליציית שמאל-חרדים.

ברגעים אחרים, אנו רואים עד כמה המחנה כולו חייב תודה לפייגלין. לדוגמה, בוועידת הליכוד במרץ 2012, כאשר נתניהו היה בשיא כוחו ועמד להכריז על בחירות מוקדמות, מנע המחנה הימני-אמוני בליכוד מהלך שעלול היה לאפשר לנתניהו שליטה מסוכנת במוסדות המפלגה.

גם בפריימריז האחרונים, בהם נדחקו חברי הכנסת השמאלנים החוצה מרשימת הליכוד, היה למחנה פייגלין תפקיד מכריע. ועוד יהיו להם רגעים גדולים אחרים, לאחר הרכבת הקואליציה.

ייתכן אפילו מצב שבו אנשי פייגלין ואנשי בנט יידרשו לתיאום מהלכים מול יוזמות שונות של נתניהו במהלך כהונתה של הכנסת ה-19. לדוגמה, אם נתניהו יצרף את הבית היהודי לקואליציה ואז ירצה לזרוק אותה בשל מהלך דמוי-הינתקות, בהחלט ייתכן שזעקת מחנה פייגלין היא זו שתמנע את הצעד. זה אינו תסריט בלתי סביר.

ראוי לציין ששני האישים לא צמחו מתוך שדרות העסקנות. פייגלין התעורר לפעולה פוליטית כשנוכח לדעת שאיש אינו מגלה מנהיגות ראויה מול מהלכי אוסלו. בנט התעורר לפעולה כשראה שצה"ל לא מתפקד במהלך מלחמת לבנון השנייה. אצל שניהם, תחושת השליחות, שהיא קללתו של כל מנהיג טבעי, היא שדחפה אותם להיכנס לקלחת הפוליטית.

אם תרצו, המצב בראייה כוללת דומה למהלך מלחמתי טקטי, בו שני כוחות שונים פועלים לכיבוש אותו היעד. הכוח בראשות קצין ההנדסה פייגלין ממלכד נקודות אסטרטגיות בתוך היעד; סיירת בנט מכתרת אותו מבחוץ. והרמטכ"ל? הרמטכ"ל, כמו תמיד, הוא זה שמכוון את כולנו.

מסיבות אלו אני סבור שטוב עשיתי שהתפקדתי למשה בנט אבל הצבעתי לנפתלי פייגלין. או שמא היה זה להיפך?