סודות הקטורת
סודות הקטורת

תורת הקטורת נושאת בקרבה חיים ומוות כאחד: מצד אחד המקטיר קטורת זרה חייב מיתה, ובני אהרון לקו על שהקריבו ממנה, גם בני עדת קורח מתו כאשר הקטירו ממנה. מאידך, ברוכה היא הקטורת ומצילה חיים ממגיפה. ובכוחה, כך לפי תורת הסוד, לחולל חיים גם באמירתה.

מקצת מסודותיה של אש קודש זו, ניתן ללמוד כאן, בפרשתנו. "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבונה זכה". אחד עשר סממנים נמנים על הקטורת שאם חיסר אחת מהן חייב המקטיר מיתה. כולן סממנים מבושמים שריחם טוב ונודף. אך ביניהם נמנית גם החלבנה שריחה מבאיש. אמר רבי שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת.

דברים אלו של רבי חסידא הם הרז של הקטורת. לכאורה משאנו עומדים לפני הבורא יתברך רוצים אנו לבוא לפניו נקיים וטהורים. את הרשעים, החוטאים והפושעים אנו רוצים  להסתיר, שלא יקטרג חטאן בעת צרה. כך ודאי  כשמקריבים  קטורת אנו רוצים כמובן  ניחוח טוב בלבד, לא ריח רע ומבאיש, והנה אנו מזכירים בה גם את פושעי ישראל, ולא מחוסר ברירה,  היתכן?

רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל , ה'משך חכמה', מציין עוד אחד מהדברים הייחודיים לקטורת בלבד: שהיא הקרבן היחיד שאינו מוקרב אלא משל ציבור. אדם יחיד יכול לנדב קרבן שור, שה, עז, יונים, סולת ומנחות אחרות. אך קטורת באה אך ורק מהציבור. וזהו סודו של הקטורת: הקטורת הוא עניין ציבורי- כלל ישראל!

כוחה של  הקטורת בזה שרק הציבור יכול  להתקרב עמה עד לשם. שכן גדול זכותו של הציבור יותר מכל יחיד שהוא. אין יחיד אשר לא יחטא ואין יחיד שאין בו חוסרים ופגמים. אך הציבור הוא שלם, לו  עומדת הזכות השלימה של כלל אחד, תמיד יתגברו זכויותיו וזכויות אבותיו לעומת היחיד. וזה סוד החיים והמוות שביד הקטורת: אם המקריב אותה יחיד הוא, הוא ייכווה באש הגדולה של הקרבה שלפני ולפנים, אך לעומתו  הציבור יכול לבוא לפני האש הגדולה, להידלק באש הגדולה וליטול ממנה חיים.

על כן באה החלבנה ללמדנו שבציבור, אין ריח טוב ללא ריח רע. אין ציבור שכולו על כל פרטיו טוב. יכולים אנו לבקר את החוטאים, יכולים אנו למחות בידם, עלינו גם להתרחק מהשפעתם הרעה, אך זאת עלינו לדעת שגם הם, חלק מאיתנו. כולנו עדה אחת.

וכך אמרו חכמינו: האומר יברכוך טובים הרי זו דרך מינות. מסביר על אתר רבי עובדיה מברטנורא: שצריכים ישראל לצרף עמם פושעי ישראל באגודת תעניותיהם, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. לא רק טובים עומדים לברך את שמו כי אם גם הרעים.

כמה זה מתאים למה שפרשו המפרשים על הפסוק: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". כי העשיר לא ירבה ויפזר ממונו לצדקה עד כדי כך שלא ישאיר לאחרים שותפות במצוה זו, וכן הדל על אף דלותו לא יתחמק שהכלל יזכו בה ולא רק הפרט. אם חלילה יחטוף העשיר את המצווה כולה ולא יותיר מקום לאחרים אזי טורפין לו את המצווה בפניו כפי שנשמע מהמעשה שהתרחש עם רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל.

רבי יהונתן אייבשיץ קיבל מחותנו הגביר עם נישואיו נדוניה של שלושת אלפי זהובים כדי שיוכל לשקוד על התורה ועל העבודה וכך גם היה. ר' יהונתן שקד על תלמודו בבית המדרש יחד עם חברותא והגו בתורה יומם וליל. בעת ההיא קם הסטרא אחרא וגמר אומר להוסיף טומאה כנגד הטהרה שהוסיפו שני לומדים אלו בשקידתם, בסמוך לבית מדרשם הוקם בית תיפלה לדאבון לב כל באי בית במדרש, בראות החברותא כמה צער גורם הדבר לר' יהונתן לא המתין ועלה לצריח בית התיפלה וניתץ את הצלם שהועמד בראשו. בדיוק לשם כך הציבו הנכרים שומרים שתפשו את האדם במעשהו והשליכו אותו ואין איש יודע היכן.

כעבור ימים מספר בא שומר המקום לר' יהונתן לספר כי היהודי שרוי בבור אי שם במעמקי מרתפי בית התיפלה ומוכן הוא לחלצו תמורת 3000 זהובים תבין ותקילין. אנשי הקהילה נרתעו מהסכום האגדי אך רק יהונתן ניגש בחשאי ושילם את הסכום הנ"ל מכספי נדונייתו, כשהדבר הובא לאזני בני הקהילה טענו הם כי עז חפצם ליטול חלק במצווה זו ומבקשים ממנו כי יטול מידיהם את הכסף שהצליחו לגייס מאנשי הקהילה, אולם רבי יהונתן סרב לקבל וביקש ליטול את המצווה לעצמו.

יצא רבי יהונתן מביתו לכמה ימים לחשוב כיצד יבשר לזוגתו על כך שבזבז את כל הנדוניא וחכך בדעתו כיצד לרצותה. במקביל נתגלתה דבר בריחתו של היהודי ומיד נפל חשדם על השומר.

ברוב זעמם החליטו אנשי הכמורה לגמול לו כגמול שהיה צפוי ליהודי, בראות השומר כי כלתה אליו הרעה הועיד את פניו אל עבר ביתו של רבי יהונתן כשבאמתחתו הוא נושא את שלושת אלפי הזהובים בצירוף עוד רכוש  רב שעשה/ גנב בתפקידו כ'שומר'. פנה אל אשת הרב ואמר לה כי חובה עליו לנוס טרם יהיה מאוחר ואת רכושו הרב לא יוכל לקחת, על כן ביודעו כי הם אנשים מורמים מעם מפקיד הוא את הכל אצלם עד יעבור זעם, ואף אם יארע לו דבר מה או דבר מוות הרי ודאי ידעו הם לעשות עם כספו דברים מועילים, העיקר שצוות הכמורה לא יהנה מרכושו.

לא הרחיק השומר לכת והשיגוהו שליחי הכמרים והטביעוהו בנהר הסמוך על אתר, בשוב בעלה הביתה פנתה אליו הרבנית בשמחה ובישרה לו כי כספם שב וכסף משנה גם באמתחתם. כשמוע הרב את דבריה החל בוכה, לשאלתה מדוע, הלא הבורא נתן שכרנו? ענה כי על דא קא בכינא. על כך אני בוכה, ששכרי שולם בזה ומשליכים את מצוותי בפני כי רק מצוה שאינה רצויה משולמת בזה העולם. לאחר תענית שלושת ימים ושאלת חלום נאמר לו כי הדבר בעקבות שרצה לעצמו את המצוה כולה מבלי שישתתפו עמו שותפים. רצית את המצווה כולה, קח לך! הדא הוא דאמרינא טורפין לו מצוותו על פניו.

למדנו כמה גדולה זכות הרבים הן בקיום מצווה והן בהתקרבות לבורא העולם.  אם הכלל עושים את הדבר הרי השפעתה עצומה, ויש לה נצחיות, לעומת היחיד.