פחות כותרות יותר סובלנות

פרופ'' נח דנא-פיקארד , כ"ז באדר תשע"ג

פרופ' נח דנא - פיקארד
פרופ' נח דנא - פיקארד
צילום: המרכז האקדמי לב

איש חכם אמר פעם שכשמדברים על מה שחסר לנו ביותר בישראל, מדברים בעצם על החוסר באחדות העם.

התרגלנו  לחיות בארץ כקבוצות נפרדות, כל אחת מיוצגת על ידי מפלגה סקטוריאלית המגנה על האינטרס של בוחריה ותו לא. ולפעמים אי סקטורילאיות היא בעצמה סקטוריאליות, כי אז לא דואגים למיעוט מסוים.

האינטרס הכללי כבר איננו המניע של אנשים מסוימים אלא הרצון ליצור כותרות. ישראל היפה, עולה בדרך כלל בזמני משבר, לפעמים בגלל הלחץ של האויב, כמו בזמן מלחמת ששת הימים ובמלחמות אחרות. אז מופיע עם ישראל השורשי, האמיתי.

עם ישראל צריך את כל הפונקציות הקיימות בתוך עם רגיל, מדענים ונהגי אוטובוסים, רופאים וסוחרים, עורכי דין וחקלאים וכו'. ועם ישראל צריך
אנשי תורה. בעצם כולנו שייכים לתורה והתורה שייכת לכולנו. אבל בדורות האחרונים שכחנו את האמת הפשוטה הזאת, וחלק מעמנו גדל רחוק מנחלת אבותיו, רחוק ממסורת עמו. ומכאן המחלוקות של היום. פרט לאנשים בודדים, המחלקות האלה נובעות מחוסר ידיעה, מחוסר חיבור למסורת אבות.

עם ישראל צריך עדיין למצוא את האיזונים שלו. מי משרת בצבא ברגע נתון ומי עוסק במשהו אחר. מי לומד תורה ומי עוסק במצווה אחרת. וכבר אמרתי, לימוד תורה בצורה כזאת או אחרת שייך לכל העם

ביטוי עממי  צרפתי אומר "Les querelles ne dureraient pas longtemps si les torts n'etaient que d'un cote" שפירושו הוא שהמחלוקות לא היו מאריכות ימים אם כל האשמה הייתה רק בצד אחד

מדינת ישראל פוטרת משירות צבאי מוסיקאים גדולים, ספורטאים גדולים, ומממנת אותם. מדינת ישראל גם מממנת תאטרון וקולנוע ועוד ענפי תרבות אחרים. היא יכולה לממן וצריכה לממן- גם לומדי תורה דגולים.

עם זאת, לשרת את העם ואת המדינה יכול לקבל צורות שונות. לשרת בצבא זוהי מצוה. לפני כעשרים שנה שמעתי פוליטיקאי ישראלי שדווקא התלונן על חלק זה של הציבור אשר רואה בשרות הצבאי מצוה. כנראה ש"עודף מוטיבציה" לא מצא חן בעיניו, וחבל.

מצוות השירות בצה"ל כוללת מספר היבטים, כולל מה שהרמב"ם מכנה "עזרת ישראל מיד צר". וזאת מלחמת מצוה. ולמלחמת מצוה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ברור שלא כולם חיילים קרביים, זה תלוי בצורך של המלחמה ובנתונים האישיים של כל אחד (מה שהיום נקרא "פרופיל"), אבל כולם נותנים כתף. "לישא בעול עם חבריו" מתקיים  גם אצל לא קרביים, תומכי לחימה. מה עושה כל אחד נתון להחלטה של קברניטי המדינה ומפקדי הצבא.

עם ישראל צריך עדיין למצוא את האיזונים שלו. מי משרת בצבא ברגע נתון ומי עוסק במשהו אחר. מי לומד תורה ומי עוסק במצווה אחרת. וכבר אמרתי, לימוד תורה בצורה כזאת או אחרת שייך לכל העם. יש לתהות מדוע דבר זה דווקא, נמצא מחוץ לכל שיחה עניינית. לא דברתי על קיום מצוות, אלא לימוד תורה, לימוד מעיינות הנצח של עמנו.

במוסד הלימודים שאני זוכה לעמוד בראשו לומדים זה לצד זה סטודנטים אשר שרתו בצבא, הרבה מהם כקצינים קרביים, לצד תלמידים שלא שרתו. ואין בעיה ביניהם. הם לומדים יחד ומתפללים יחד ומתקדמים יחד. ונשארים קשורים זה לזה בתום לימודיהם. לפעמים עובדים באותן החברות ובאותם המשרדים.  

אז בואו, נשנס מותניים. אל ניצור כותרות מרעישות המשסות זה נגד זה. ביחד נחלק את ה"נטל". אבל איזה נטל? הזכות להגן על משפחותינו, הזכות לפתח את ארצנו, הזכות ללמוד ברמה אקדמית, הזכות להתפרנס בכבוד, הזכות ללמוד את תורתנו. כאיש אחד בלב אחד, כמו אבותינו למרגלות הר סיני.

לחיות ביחד, עם ההבדלים הטבעיים בין אדם לאדם, בין משפחה למשפחה, בין שכונה לשכונה, בין כפר לכפר, בין ישוב לישוב, הוא דבר שלומדים צעיר ותהליך ההפנמה ארוך ואיטי. לא בכותרות בעיתונות ולא בהפגנות. הבה,  מימין ומשמאל, נלמד את ילדינו על ידי דוגמא אישית סובלנות ליהודי אשר קצת שונה מאתנו, השבת של זה שונה מהשבת של זה, סדר היום של זה שונה מסדר היום של זה, זה עובד יותר וזה עובד פחות. וכולנו בני עם אחד.