כוחות הברית

אבי סגל , א' בניסן תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

1. בעת כתיבת הדברים עדיין לא הוקמה קואליציה משום סוג, וגם בחירות חוזרות עדיין לא הוכרזו. כרגע, החדשות הטובות הן שהליכוד החל לחזר אחר הבית היהודי.

החדשות הרעות הן שהליכוד מחזר כמו בריון אלים ואובססיבי. לא זכור לי משא ומתן קואליציוני כה שקוף ובלתי-ידידותי כמו זה שמנהל צוות הליכוד ביתנו בחודש האחרון. מה לא עשה בנימין נתניהו כדי להכריח את מפלגת הציונות הדתית להתחתן איתו: בתחילה שיחק אותה קשה להשגה, אחר כך רקד עם מפלגה יריבה כדי שבנט יקנא, מאוחר יותר שלח את בוגי יעלון לעמוד ליד המרפסת של הבית היהודי ולשיר שירי אהבה למחנה הלאומי, ומשראה שכל זה לא עוזר – חזר לטכניקה הישנה של הטחת עלבונות והאשמות. מעניין מתי ילחש מישהו באוזנו של נתניהו שהוא שכח מה זה להיות רומנטי, שאין טעם בשיטות חיזור מהתקופה הנאוליתית, שמשהו חדש מתחיל.

2. טוב, אני לא באמת יודע אם משהו חדש מתחיל, ומה זה בדיוק, ולאן תוביל אותנו הברית הפוליטית בין בנט ללפיד. מבחינתי, הסיסמה הקולעת יותר עבור הציונות הדתית היא "משהו ישן נגמר". לא עוד משגיחי כשרות, לא עוד פראיירים, לא עוד שק חבטות של גורמי השמאל בממשלה. תיק החינוך? אה, תודה רבה, אבל זה כבר לא מספיק כדי לזחול פנימה. בינינו, משרד החינוך כבר היה פעם בידי המפד"ל, והזמן מוכיח שעם ישראל לא יצא מזה מחונך מי-יודע-מה. הציונות הדתית צריכה להיות במקום שבו היא משפיעה באמת. או באופוזיציה.

3. התגובות ההיסטריות במפלגות החרדיות מוכיחות כי בנט כנראה עושה משהו נכון. פתאום מתחננים שם להמשך הברית בין חובשי הכיפות, פתאום הדתיים-לאומיים הם כבר לא "גויים" או "ד"לים", לפחות לא פומבית. בימים בהירים במיוחד, החרדים אפילו מוכנים להכתיר את רבנינו בתואר רב. הרטוריקה התוקפנית הפכה להתפייטות בכיינית. "נפתלי בנט והבית היהודי יורים לנו חץ בלב", התאונן השבוע ח"כ משה גפני מיהדות התורה בריאיון לגל"צ. זהו אותו גפני שצרח פעם על הכיפות הסרוגות "מזרחיסטים שכמותכם!" והשווה את הציבור הדתי-לאומי ללוט, "פשרן כזה עם כיפה סרוגה", שהוביל להחרבת סדום. הטון השתנה, ההתנשאות נותרה כשהייתה.
במבט ריאלי יותר ומשועשע פחות, נראה כי נוח למפלגת השלטון בסדר הישן, עם אותם המתגייסים ואותם בני ישיבות, אותם התקציבים ואותן התספורות, אותו סוג של מוסדות דתיים ובעיקר אותן הקפאות והחרבות יישובים

4. גם בליכוד ביתנו שכחו בבת אחת את קשקושי הסרבנות והפנאטיות ואורית סטרוק ויגאל עמיר. פתאום הבית היהודי הם שותפים טבעיים בממשלת הליכוד ביתנו, ומי זאת בכלל שרה נתניהו.

האמת היא שאני מתקשה להבין את ראש הממשלה: במקום לסכסך בין בנט ללפיד, יכול היה נתניהו לשבור בקלות את הברית בין בנט לחברי מפלגתו. במסגרת המשא ומתן הקואליציוני יכול היה הליכוד להציע, למשל, הכפלה של מספר ההתנחלויות. הוא יכול היה להתחייב להקים מאחזים, לאשר מאחזים קיימים, לספח גושים, להפוך את כל יו"ש לאזור פי אלף יותר א', אולי אפילו למנות שר ביטחון מתוך הציונות הדתית. אם הליכוד הוא ראש המחנה הלאומי, כפי שטוענים אנשיו פעם אחר פעם, זה לא צריך להיות כזה סיפור. המפלגות החרדיות בוודאי לא יתנגדו. כשיגיעו הצעות מהסוג הזה, או אז נדע שהליכוד רציני, ומי יודע, אולי אפילו בנט ייאלץ לוותר על חברו מיש עתיד.

5. במבט ריאלי יותר ומשועשע פחות, נראה כי נוח למפלגת השלטון בסדר הישן, עם אותם המתגייסים ואותם בני ישיבות, אותם התקציבים ואותן התספורות, אותו סוג של מוסדות דתיים ובעיקר אותן הקפאות והחרבות יישובים. זה מה שיקרה אם נפתלי בנט ישבור את הברית עם יאיר לפיד, וזה יהיה הקץ לאפשרות הבלתי חוזרת של חיבור דתי-לאומי עם הציבוריות הישראלית. אין זה מפתיע שאפילו השמרנים ברבני הציונות הדתית, נכון לרגע זה, מבינים את הצורך הפוליטי בברית עם יש עתיד; ברית שבלעדיה ימשיכו הכיפות הסרוגות לשמש כמדרך כף רגלו של ראש הממשלה בדרך אל סטירת הלחי הבאה. זה מה שיקרה בלעדיה, ומה יקרה איתה? רק העתיד יאמר.

מכת בכורות

איך הייתה אומרת ג'ודי-לוץ-אהרונוב-קרפין-סממה, הדמות המיתולוגית מהקומדי סטור? מכה חדש נפלה על המדינה: נאומי בכורה של ח"כים. מאז נאום רב רחומי של ח"כ רות קלדרון, קיר הפייסבוק שלי לא מפסיק להתמלא בעוד ועוד נאומי בכורה נשגבים ומעוררי השראה. מעניין אם זה מה שאנחנו עומדים לקבל במשך ארבע שנים, או שמתישהו יצליחו כמה ח"כים לצלוח את מחסום הנאום השני.

התגובות לנאומה של קלדרון מצביעות על כמיהה ציבורית לרוח אחרת בכנסת: אנושית יותר, רהוטה יותר, יהודית יותר. דתיים וחילונים מתחברים באופן שונה אל הדיבור התלמודי של הח"כית החילונית, אבל מתחברים. וכמו בדרך כלל, המגזר החרדי מצליח לפספס את גודל השעה.

הפעם זוהי לא גזירת השמד של הגיוס לצה"ל, הפעם זוהי הפיכתה של הכנסת מבית המחוקקים לבית המחוקקים היהודי, ואפילו זה מוציא מחרדים רבים את דיבור ה"אנחנו טובים יותר". בדומה לברית שבין בנט ללפיד, ובמקביל לכניסתו של משה פייגלין לכנסת, הנאום של קלדרון מבטיח סוג של מפץ יהודי לאו דווקא מגזרי בפוליטיקה הישראלית. כרגע אנחנו עדיין בשלב ההבטחה. אם היא תתקיים – אנו צפויים לכנסת מרעננת ומיוחדת, שאולי סוף סוף תוביל אותנו למקומות טובים, יהודיים ואנושיים יותר, רגע לפני שהקומה תפחת מתחתינו ותנוח נפשנו, כפי שקרה לרב רחומי.

איראן זה כאן

טקס האוסקר כבר מזמן מאחורינו, אבל המלצות על זוכי השנים הקודמות ימשיכו לזרום כאן בזמן הקרוב, עד שייגמרו לי הסרטים המוקלטים בטלוויזיה. או מה שיותר סביר: עד שאמצא עבודה אמיתית. בעצם, זה לא יותר סביר. לא משנה. הנה כמה מילים על 'פרידה' האיראני, שזכה בפרס הסרט הזר בשנה שעברה, על חשבונו של יוסף סידר והערת השוליים שלו.

ערב הטקס ההוא הייתי מסופק אם אמריקה הפטריוטית תעניק את הפרס לנציג האיראני. בעקבות הצפייה בסרט אני מבין כעת את טעותי הפטאלית. זהו סרט שכאילו נוצר במיוחד כדי לזכות באוסקר, תמהיל מושלם של דרמה קורעת לב, עלילה מדויקת, דמויות פגיעות ואנושיות, קונפליקטים תרבותיים ודתיים, שילוב של ילדים ותחושה שהאויב הוא בדיוק כמוך. למרות הציפיות הגבוהות שהיו בישראל, ל'הערת שוליים' האקדמי והקר והכה-ישראלי לא היה שמץ סיכוי מול יצירה שהחדירה את וירוס הרגש האוניברסלי לתוך העולם הדתי והמבודד של איראן.

שמו של הסרט מזכיר את 'פרידות' היפני, גם הוא סרט נהדר שזכה באוסקר לפני ארבע שנים. אבל בניגוד לדרמה היפנית, העוסקת במסורת זרה ומוזרה של הכנת גופות לקראת שריפתן, הקונפליקטים הדתיים של 'פרידה' – יחסי הקרבה הפיזית בין גברים לנשים, היחס להריגת עוברים, איסורי גזל ושאלת השכר והעונש בעולם הזה – היו יכולים בקלות לשמש גם קולנוע דתי יהודי. לשם כך צריך במאי קולנוע משלנו שיבקש לעסוק בקונפליקטים מגזריים ולא רק להעביר מסרים פוליטיים או לספר מעשיות חסידיות על אתרוגים. ביום שזה יקרה, אולי יתברר סופית שאיראן זה כאן, כלומר גם אנחנו נזכה פעם באוסקר. הממ, מישהו יודע אם יוצרי 'סרוגים' פנויים לעבודה היום?

פורסם בעיתון "בשבע".