מדוע להיות קדוש?

חננאל ובר ז"ל , ב' בניסן תשע"ג

יהדות בודקים את אבני הכותל
בודקים את אבני הכותל
צילום: ערוץ 7

ע"פ חוק התרמודינאמיקה השני שתי מערכות מבודדות שניתן להן לעבור אינטראקציה מגיעות לבסוף לערבוביה ואיזון תרמודינאמי.

במקביל לאותו חוק פיזיקאלי ישנו חוק זהה בתחום החברתי שהוכח במשך ההיסטוריה האנושית: כאשר קיימים עמים שונים באזור מסויים, תוך זמן מה הם מתערבבים זה עם זה, כך שבסופו של תהליך זהותם הביולוגית, החברתית, הדתית, והפילולוגית נעלמת.  והראייה לכך היא שכל העמים מן עולם הקדמון נעלמו, מלבד שניים.  האחד, עם גדול וחזק מאוד ששרד בזכות החומה שהקים סביב ארצו הענקית -- העם הסיני -- והשני, עם ישראל הקטן מאוד.  .

שאלה גדולה היא: מה היה סוד הישרדותו של עם ישראל במשך קרוב לארבעת אלפים שנה?  ללא ספק ההסבר תלוי אך ורק באמונתו הבלתי מתפשרת באלוקים ובתורתו, שאותה הוא קיבל מהקב"ה, ושעל  פיה הוא צעד לאורך ההיסטוריה.  למעשה, דבקותו של עם ישראל בבוראו ובתורתו של בוראו היוו את החומה שהבדילה אותו מיתר העמים, שמרה עליו והפכה אותו לפרוש ולקדוש, ובכך הבטיחה את קיומו. 

אך יש הבדל גדול בין האסטרטגיה הבדלנית הסינית ששללה כל מגע עם אומות אחרות, לבין גישתו של עם ישראל ע"פ הנחייתו של הקב"ה.  אנו איננו מצווים לבדידות מיתר העמים, אדרבא, אנו מצווים לפעול למען תיקונו של העולם במלכות שדי ולהביא את העולם -- דרך השפעתנו עליו -- לשלמותו.  קדושתנו מוגדרת בפסוק "עם לבדד ישכון".  לבדד, קרי, מבודד מהשפעות הגויים, אך לא לבד ומנותק מהם.  קדושה הינה המפתח לקיומו של עם ישראל, לדרך שבה הוא נוצר והיא האמצעי להשגת מטרותיו, יחד עם הקב"ה, בעולם הזה.

הבה נתבונן בהתפתחותה ההיסטורית של קדושתו של עם ישראל כדי להעריך ביתר שאת את חשיבותה של אותה פרדיגמה ייחודית, מהיוול
בשנים האחרונות האווירה האינטלקטואלית השולטת בעולם הפוסט-מודרני הינה של הומניזם ופלורליזם. האווירה היום הינה של שוויון -- שוויון בין העמים, בין המינים ובין הנרטיבים לגבי המציאות
דותו של עם ישראל ועד היום.  ההיסטוריה היהודית החלה ברעיון הקדושה כבר מהיוולדה, וזאת כאשר אברהם אבינו, ע"פ המדרש, החליט שהוא אינו יכול לקבל את דעת כולם, קרי, שישנם אלילים שונים ומשונים שמפעילים את העולם.  הוא קבע בשכלו, ונלחם בכל כוחו, לשכנע את כל אלה בסביבתו באמיתותו של הרעיון שיש רק אל אחד.  וכך, ע"פ חז"ל, הוא יצר מצב שבו כל העולם כולו היה מהעבר האחד והוא היה מהעבר האחר.

הקב"ה עצמו חתר לקדושתו של אברהם וצאצאיו ולהיפרדותו מן הגויים, בכך שציווה אותו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ הלא נודעת שבא הוא יקים את בית משפחתו ובית צאצאיו.  לאחר מכן הוא ציווה אותו בברית המילה שהבדילה אותו גופנית מיתר הזכרים על פני האדמה וסימנה אותו כמובדל וקדוש מהם.  אך אברהם אבינו לא הסתגר בקדושתו ולא התעלם מאירועים שפקדו את הגויים סביבו.  הוא ניסה להבין את דרכי ה', להתחבר אליו ולאמץ את חוקיו ומשפטיו, גם כאשר הם נגעו בשכניו הרשעים ביותר, אנשי סדום.

אחרי מתן תורה גילינו שהקדושה שהקב"ה הנחיל לנו הינה כפולה.  מצד אחד ה' דורש מאתנו התבדלות מן הגויים בדרכים שבהן אנו מתקשרים עמו.  וזאת ע"י מצוות מבדלות ומקדשות, כגון כשרות, שבת, חגים ועבודת ה' ע"י קורבנות.  ומצד שני, הוא דורש מאתנו התבדלות מדרכי הגויים בתחום החברתי ע"י אימוץ משפטים שהוא ציוונו ללכת בדרכם -- דרכי צדק ומשפט השונים גם הם מאוד מדרכם של הגויים.  היחס האלוקי לעני, לגר, לעבד ולאשה מהווים דוגמאות מעטות לאותה קדושה חברתית שציוונו הקב"ה.

כל ההיסטוריה של עם ישראל מאופיינת בשרשרת ארוכה של מאבקים בין הנטייה הטבעית של האדם להתבוללות ובין הציווי שקיבלנו מה' להתקדש.  למה הכוונה?  לחטא העגל, לחטא המרגלים, לחטא בנות מואב, לחטאו של עם ישראל בעבודה זרה בבית ראשון, לחטאו בסגידה לתרבות יוון בבית שני, לחטאו בתקופת ה"השכלה" לרפורמה ולאימוץ התרבות המערבית -- כולם טבועים באותו מאבק בין רצוננו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", לבין נטייתם של רבים מאתנו להתבולל, להיכלל ולהעלם -- במפורש לא להתקדש.

בשנים האחרונות האווירה האינטלקטואלית השולטת בעולם הפוסט-מודרני הינה של הומניזם ופלורליזם.  האווירה היום הינה של שוויון -- שוויון בין העמים, בין המינים ובין הנרטיבים לגבי המציאות.  כולם שווים כי אין אמת ואין מקום לאלוקים, ובטח לא לרעיון "גזעני" כמו קדושת עם מסויים, קדושת מקום מסויים או קדושת זמן מסויים.  באווירה כזו קשה מאוד ליהודי להשתייך גם לעולם הזה וגם לעולם היהודי.   לכן, עלינו לנטוש את ה"מודרנה" המזוייפת הזו ולדבוק באמת שקבלנו מאבותינו, שקיבלו אותה מאבותיהם, שם במעמד הר סיני.  שם קבע הקב"ה את מערכת הקדושה -- בין עם ישראל לעמים, בין ארץ ישראל ליתר הארצות, ובין כהן ולוי לישראל.

בסביבה כל כך עויינת לרעיון הקדושה נשאלת השאלה -- מדוע להתאמץ כל כך כדי להיות קדושים, שונים ומשונים מיתר הגויים?  ישנה תשובה אחת בלבד והיא תלוייה באמונתנו וידיעתנו בקיומו של הקב"ה כאבינו שבשמים. אמונה-דעה זו דורשת מאתנו נאמנות מוחלטת לרצונו -- אם לא מאהבה אז מיראה.  ורצונו הוא שאנו נהיה נציגיו עלי אדמות, שנקיים את חיינו ע"פ תורתנו הקדושה, שקיבלנו במעמד הר סיני.  רק כך נצליח לתקן את עצמינו ואת עמינו ולהוביל את האנושות כולה ליעודה הסופי.  כל יהודי חייב לשלב את השאיפות האישיות שלו עם מטרתו כחבר ואזרח בקרב העם שהקב"ה בחר במעמד הר סיני.  כל סטייה מן הדרך הקשה הזו תהיה כשלון אישי וכשלון לאומי -- כשלון נצחי של כל אחד ואחד מאתנו -- וראיה שאין אנו מאמינים ברעיון הגדול שכל מצוותיו של הקב"ה הינן לטובה -- לטובתנו ולטובת העולם כולו.   

 יהי רצון שדווקא אחרי כל מה שעברנו, כולל השואה הנוראה בימינו, נתחזק ולא נוותר על עצמנו ולא נוותר לעולם שנגדינו -- כפי שעודדנו דוד מלך "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקוה אל ה' ".