חיים על פי תהום
חיים על פי תהום

"תביאי לפה את הילדה", אמר לי הסנדלר במודיעין עילית, "שאני אמדוד עליה את הנעל, לפני התיקון". אני לא יכולה, עניתי. לא, אני לא גרה רחוק, רק רבע שעה מכאן, אבל לא יכולה להביא את הילדה.

"רבע שעה מכאן, וילדה לא יכולה לבוא? מה קרה, גברת? למה דמעות? קרה משהו לילדה?" הוא מביט עלי בפנים עגולות, שוחרות טוב, ואני קורסת על שרפרף. 

רק רבע שעה בין הילדה שלי לאיש הזר הזה - שעומד עכשיו המום, לא מוצא מה לעשות עם הידיים - אבל זה מרחק שאתה לא עושה עם ילד באוטו אם אתה לא חייב. אתה לא מסכן נסיכה בת שנתיים בשביל סנדלר. 


כשהילדים מתרחקים ממני בטיול השבת אני צועקת עליהם שייצמדו אלי. "למה, אמא?" הם שואלים. "בגלל חזירי הבר", אני ממציאה, מרחיקה מהם את המחבלים גם בשפה. יש כאן להקות אדירות של חזירי בר. צריך להיזהר. מה אומר להם על איום האבנים? צריך לסגור חלונות כי הרוח קרה?


כשתושבי הדרום זעקו שהמדינה מפקירה אותם, משאירה אותם עם זוג ידיים חשופות להגן על ראשי ילדיהם מפני הקסאמים, חשבתי שהם צודקים. כשאני אזעק, אשאר בתוך בועת זכוכית סגורה. 


אנחנו מרגישים את זה בכל יום. עלייה תלולה במספר יידויי האבנים. הסלמה דרמטית. השכן ההוא חטף, השכנה ההיא נקלעה למארב. אתמול היו אבנים בצומת ליד הבית. לפני שבוע מחסום סלעים מאולתר באמצע הכביש. נדרכים מכל צל. מאטים בסיבובים. מצמצמים נסיעות. בגדים ונעליים לילדים לקראת החג? קניתי בלעדיהם, חוזרת שוב ושוב להחליף את המידה. 


כל כך הרבה דיברו בחודשים האחרונים על "מחיר ההתנחלויות". מחיר? האם יש מחיר למאות אלפי ישראלים שחיים בפחד? למשפחה אחת שחייה נהרסו אתמול? מחיר ההתנחלויות, יאיר, הוא המחיר שאנחנו משלמים כבר עשרות שנים בגופנו, בדמנו, בבריאות הנפשית שלנו. וגם מחיר העלבון שנגזר משתיקת התקשורת.


הכביש הצר אלינו הפך לחבל מעל פי תהום. אבן ועוד אבן מושלכות בעוצמה של שנאה. על נשים, על ילדים, על רופא שחזר ממשמרת. כל הניסיונות הללו, ניסיונות רצח, לא מדווחים. לא האבן שפיספסה את הראש של דנה בסנטימטר, לא זו שכמעט פגעה באבנר, לא ההיא שמלאך תפס אותה שנייה לפני שתפגע בנעמה. הם לא מדווחים כי "לא היו נפגעים". ואתמול, אבן אחת שיצאה מידו של אדם שיצא לרצוח, הצליחה לפגוע. אולי המלאך בדיוק מיצמץ. 



פורסם בעיתון "ישראל היום"