תפילתו של הרב מנחם פרומן זצ"ל

שמואל זיוון , ד' בניסן תשע"ג

הרב שמואל זיון
הרב שמואל זיון
עצמי

הכרתי את הרב מנחם פרומן זצ"ל עוד בימי לימודי בישיבת 'מרכז הרב'.

הייתי אז בחור צעיר וחסר-ביטחון, ולא נוצר בינינו קשר אישי. ההיכרות הקרובה, האישית יותר, באה כאשר עברנו כמשפחה, באביב תשמ"ג (83'), ליישוב תקוע. היישוב היה אז קטן (כ- 40 משפחות), הייתה תקופה בה למדנו בחברותא, היו לנו שמירות יחד, וכמובן גם שיחות ארוכות. הסתכלתי עליו תמיד כעל צדיק אמיתי, מקורי ואוטנטי, אך אישית לא יכולתי לראות בו מורה דרך.

למרות שהיה זה זמן רב לפני שהחל במפגשיו עם ערבים אויבי ישראל, כבר אז ראיתי בו סוג של 'רחפן', 'תמים', אדם שאינו מבין את המציאות לאשורה, או שאינו רוצה לרדת לפרטיה. עזבנו את תקוע אחרי כשבע שנים, וכאשר אחר כך החל ר' מנחם את דרכו הייחודית ברדיפת השלום - דרך שהרגיזה רבים ואני בכללם - ייחסתי את מעשיו לאותה תמימות מרחפת שחסר בה שיקול דעת.

ופתאום, בהלוויה, קלטתי.

קודם כל קלטתי את האור, את הטוהר, את העוצמה, את בת השחוק הכובשת.
ה' שולח לנו נשמות גדולות שעיקר שליחותן הוא לחדש בנו את היסוד הילדותי, במובן הכי נשגב וקדוש של המילה

כל המילים שנאמרו שם, על ידי קרובים וידידים כאחד, כל הצלילים שנשמעו, מחיאות הכפיים (ימין ושמאל נפגשים), הצחוק והבכי ששימשו בערבוביא, השכינה המאירה והמחממת ששרתה על כל הבאים לחלוק לו כבוד אחרון - הסך הכול הזה השאיר אותי פתאום חשוף וערום, בוש ונכלם. פתאום שמעתי את קריאת הנשמה של האיש הגדול הזה: אהב, בן אדם! היֵה חופשי לאהוב, לאהוב את הכול! הסר את כל מעצורי קטנוניותך בפני האהבה הגדולה המקננת בנשמתך ומבקשת להתפרץ! אהוב שלום, רדוף שלום, הבט על הכול בטובת עין פשוטה, טבעית, מחויכת, שוחקת, חומלת, אוהבת, מחבקת.

וכשליד הקבר שר אהוד בנאי את 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר', הרגשתי כמה היה רבי מנחם בודד ואמיץ בדרכו, וכמה האמין והתפלל בכל רגע: 'ה' רועי'...

בשובי מן הלוויה כתבתי:

יסוד הכול, בלב, הוא: אהבה, חסד.

האהבה מטבעה, בקמאיותה, אינה סובלת הגבלות, הבחנות.

ילד זקוק לאהבה כמו אוויר לנשימה, וזה הזמן גם לחנך אותו (בעיקר בדוגמה אישית) להיות אדם אוהב. לפני שנקבע היסוד הגדול הזה בעומק לבו של הילד, אין הזמן כשר עדיין להגביל את האהבה ולהסביר לו את מי לאהוב יותר, את מי לאהוב פחות, ומדוע רחמנות על האכזרים יכולה גם להזיק. לילד צריך לומר: כולנו ילדים של אלוקים, את כולנו הוא מחיה ברחמיו.

ה' שולח לנו נשמות גדולות שעיקר שליחותן הוא לחדש בנו את היסוד הילדותי, במובן הכי נשגב וקדוש של המילה.

ילד הוא מעל כל הסתירות, את הכול הוא רוצה 'עד הסוף', ללא הגבלה. לאהוב את הארץ עד הסוף, לאהוב כל אדם עד הסוף, לאהוב את ה' עד הסוף, לאהוב את התורה עד הסוף, לדקדק במצוות עד הסוף, בפשטות ובתמימות.

הרב קוק זצ"ל כותב (ב'ערפילי טוהר') שהצדיקים הנשגבים שאהבתם מתפשטת על העולם כולו, יסוד ה'בעירה' של אהבתם הוא בקן המשפחתי, באהבה הזוגית, באהבה ההורית. ואת כל אלה, במלוא עוצמתן טבעיותן ורעננותן, ראינו באופן מופלא בביתו של רבי מנחם זצ"ל.

יהי רצון שנזכה שקריאתן של הנשמות הגדולות האלה תחדור בנו בעומק הלב - לשוב להיות ילדים במובן הכי תמים ועמוק. ויהי רצון שעל היסוד הטבעי הזה בכל עוצמתו נזכה לבנות את הקומה העליונה - עומק דעת התורה, שהיא ורק היא תתקן את העולם כולו במלכות ש-ד-י.

בשלב זה קלטתי משהו מתמימותו (במובן של שלמות פנימית) של אותו צדיק, אך עדיין לא את  היסוד המציאותי. אנסה להסביר איך נהפ
בשביל ר' מנחם פרומן זצ"ל עיקר האמונה היה - לקבל את המציאות כפי שהיא. לקבל - לא בדיעבד, בלית ברירה; אלא בקבלה מוחלטת, קבלה שיש בה עונג פנימי עמוק, לאמור: 'אתה המלך, ריבונו של עולם. עשה עמי (או עימנו) מה שאתה רוצה'
ך לי פתאום רבי מנחם מ'רחפן ללא תקנה' ל'סופר-מציאותי'.

בכל ימי השבעה לא הפסקתי לחשוב עליו. שיתפתי זיכרונות עליו עם חברים, שמעתי וקראתי עליו מפיהם ומפי כתבם של אחרים, ראיתי סרטונים... וראיתי אותו אומר באמונה עמוקה שכולה הכנעה: 'זה מה שיש'. על מה אמר כך? על ערפאת, ולהבדיל (ואולי לא כל כך) - גם על המחלה שלו. הדברים התעצמו לאור מה שסיפרו בניו ב'ניחום אבלים', ואז, כל מה שזכרתי אני מלפני עשרות שנים התחבר לי לכדי תמונה אחת כוללת, בהירה.

'זה מה יש' - 'עיקרון המציאות'. המושג לקוח מפרויד, כידוע, אשר מגדיר אותו כ'יכולת לדחות סיפוקים'. הייתי רוצה כאן לאמץ את המושג, אך לא במשמעותו הפרוידיאנית, המצומצמת, אלא לנסות 'לגייר' אותו, ולהעלות אותו אל מרכז האמונה.

בשביל ר' מנחם פרומן זצ"ל עיקר האמונה היה - לקבל את המציאות כפי שהיא. לקבל - לא בדיעבד, בלית ברירה; אלא בקבלה מוחלטת, קבלה שיש בה עונג פנימי עמוק, לאמור: 'אתה המלך, ריבונו של עולם. עשה עמי (או עימנו) מה שאתה רוצה.'

ב'שבעה' שאלו את אחד הבנים אם אבא נאבק במחלתו. הוא השיב: כן, הוא נאבק, אך לא בדרך הרגילה, המקובלת ('לתפקד בכל מחיר' ולמרות הכול), אלא בדרך עמוקה יותר. הוא התאמץ להעמיק את קבלתו את המחלה. אמר הבן: מצד אחד הוא סבל מאוד, מצד שני היה בו עונג פנימי עצום 'להיות בידיו של הקב"ה'.

ונזכרתי בשיחה אתו מלפני כשלושים שנה. באחד הלילות, אחרי שסגרנו את הגמרא, תיניתי בפניו את צערי. סבלתי אז מגמגום קשה. ככל שרציתי יותר לדבר כך 'נתקעו' יותר מילותיי. והוא אמר לי, בלבביות גדולה: 'איזו מתנה נפלאה קיבלת! הדיבור שלך ממש בידיו של הקב"ה! תזרום עם זה!' במילים אחרות: אתה לא מחליט לבד מה תאמר ומה לא תאמר, ה' אוחז בך, ואתה יכול ממש ללכת אתו. למעשה, היתה זו גם עצה נפלאה. כי נוכחתי לדעת (עוד קודם) שבקבלה שלמה של המעצור, הדיבור נפתח. עד שאתה שוב שוכח מי בעל הבית...

ר' מנחם לא נהג ברכב. הוא היה איש של טרמפים. היש דבר יותר יפה? ריבונו של עולם יקבע עם מי תיסע ומתי תגיע...

קבלת 'עיקרון המציאות' מחייבת אי-ידיעה מתמדת. 'אמונת אין-סוף'. האמונה בה' אחד היא מוחלטת ועמוקה כל כך, שהיא עומדת תמיד למעלה מכל מה שאני מבין מלימודי בתורה ומהתבוננותי. מה אני באמת יודע?

סיפר אחד הבנים על שיחה טלפונית שהיתה לרבי מנחם עם ידידו ר' יהודה חזני זצ"ל, שהיה אחד המארגנים המרכזיים במאבק הציב
הוא התאמץ להעמיק את קבלתו את המחלה. אמר הבן: מצד אחד הוא סבל מאוד, מצד שני היה בו עונג פנימי עצום 'להיות בידיו של הקב"ה
ורי בראשית ימי 'גוש אמונים'. ר' מנחם שאל: 'תגיד לי, יהודה, אולי אנחנו טועים במה שאנחנו עושים? אולי ה' רוצה שנעשה דברים אחרים?'

אצל רוב המאמינים, שאלה כזאת מחלישה את העשייה. כי העשייה תלויה בוודאות אידיאולוגית. אצל ר' מנחם - כלל וכלל לא. הלוא הוא הלך עד הסוף עם אהבתו הגדולה לארץ ישראל ולהתיישבות. הוא נאבק בגופו ובכל כוחותיו בעקירות מימית ומגוש קטיף. אז מה עניין השאלה הזאת, הספק הזה?

השאלה היא סוג של תפילה: אני רוצה כל הזמן להיות דבק ומחובר לריבונו של עולם. אני רוצה שמתוך השאלות הספקות והכאבים שלי ה' יענה לי בעוז וגבורה של אמונה ועשייה.

שני קטבים לאמונה: הקוטב הראשון, המוכר יותר, הוא האמונה בדבר ה' המפורש בתורה שבכתב, בנביאים, ובדברי רבותינו, ראשונים ואחרונים. בדורנו, זאת גם אמונה בדרך מסוימת (בין דרכים רבות!), במסכת של רעיונות, ובעצם, בכל הנוגע ליחס למציאות - באידיאולוגיה. הצד הזה של האמונה, עוצמתה נמדדת באחיזה בה בעקביות, גם כאשר המציאות רחוקה ממנה בפועל ואף מתנגדת לה. אבל יש קוטב שני לאמונה, לא פחות יסודי ואולי אף יותר: לקבל את המציאות כפי שהיא, מתוך אמונה שה' מתגלה בה ומדבר אלינו דרכה, גם אם זה איננו דיבור מפורש. תכונות הנפש הנדרשות לאמונה זו שונות מאלה הנדרשות לאמונה הראשונה. כאן צריך הכנעה עמוקה, קשב, ואיך לומר... צריך מין 'מתיקות' כזאת, נקייה מכעס, מתסכול וממרירות. ומה במקומם? כאב. להסכים לכאוב, בהכנעה ובאהבה.

כזה היה רבי מנחם זצ"ל. ודווקא משום שחי לגמרי גם את הקוטב הראשון, את הרצוי, והאמין ללא דופי ש'דבר אחד מדבריך לא ישוב ריקם', לכן היה מגדולי וממופלאי המתפללים בדור הזה.

כי תפילת אמת צומחת דווקא בלב החי במלוא עוצמתו את המתח בין שני הקטבים - הרצוי והמצוי.