ההישג והמחיר

הישגי הבית היהודי במשא ומתן הושגו במחיר כבד של חבירה ליאיר לפיד וקרע עם הציבור החרדי. בנט וחבריו יצטרכו להתאמץ כדי לא לאבד תמיכה במחנה התורני החזק והמשפיע

עמנואל שילה , ו' בניסן תשע"ג

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

1.  כאשר יצא נפתלי בנט לדרכו הפוליטית לפני פחות משנה, הבעתי מכאן את אכזבתי על כך שבחר להצטרף למערכת הפוליטית.

חשבתי שמוטב היה אילו היה פונה לפעילות חוץ פרלמנטרית, מקים עוד כמה גופים ועמותות כמו 'ישראל שלי' שייאבקו על נושאים לאומיים, ואולי מצליח להקים מעין 'קרן חדשה לישראל' מהצד הימני. סברתי שעל העגלה הפוליטית עמוסת המעדנים לא חסרים קופצים, ומוטב שאדם בעל כישרונות ומשאבים כמוהו יפעל בתחום שהוא אולי פחות אטרקטיבי מהפוליטיקה הפרלמנטרית, אבל חשוב ומשפיע לא פחות. אני מודה שכמו רבים אחרים לא צפיתי כמה רחוק הוא יגיע וכמה מהר, ובעקבות הצלחתו המזהירה אני שמח להודות בטעותי ולהסיר בפניו את הכובע.

בנט הוכיח את יכולתו בצבירת כוח פוליטי בשני קמפיינים מוצלחים שהוביל בזה אחר זה - הפריימריס על ראשות המפד"ל ועל רשימתה לכנסת, והבחירות לכנסת ה-19. באופן טבעי הציבור הדתי-לאומי מעוניין להעניק גיבוי למנהיג החדש והצעיר שהועמד בראש מפלגתו והוביל אותה להישג מצוין. אך אסור שהאהדה הזאת תהפוך את בנט ושותפיו למי שמעשיהם אינם עומדים למבחן, ובעת הצורך גם לביקורת.

2.      במהלך מערכת הבחירות לכנסת ובעיקר מיד לאחריה, התברר כי האזהרות שהשמיעו מתחריו של בנט בפריימריס בעניין עומק הקרע האישי בינו לבין לנתניהו לא היו חסרות יסוד. בנט ומפלגתו עשו הכול כדי להבהיר שנתניהו הוא המועמד שלהם לראשות הממשלה, אבל מהר מאוד הסתבר שראש הממשלה שלהם מעדיף להותיר אותם מחוץ לממשלתו. ייתכן שגם כוונה של נתניהו לשבור שמאלה השפיעה על מהלכיו, אך די ברור שגם המשקעים העכורים ביחסי נתניהו וראש לשכתו לשעבר איימו להותיר את הבית היהודי במדבר האופוזיציוני.

במצב בו הציונות הדתית הישנה והמוכרת היתה נאלצת להצטנף בפינה ולספוג מהליכוד עוד יריקה, התגלתה הווינריות של בנט במיטבה. החבירה אל לפיד התגלתה כמהלך פוליטי נועז ומפתיע אשר כבל את ידי נתניהו, שנאלץ להיכנע ולחזור בו מהכוונה לעולל הפעם לבית היהודי את מה שעולל בסיבוב הקודם לאיחוד הלאומי. אל שלל התיקים, הוועדות והתפקידים שלפי המסתמן כעת עומדים להימסר לידי הציונות הדתית, יש להוסיף הישג הרתעתי-פוליטי שהוא לא פחות חשוב.

לראשונה מזה עשרות שנים הוכיחה מפלגת הציונות הדתית לליכוד שהיא לא נתונה בכיסו. שאם לא תזכה ממנו ליחס ראוי, היא מסוגלת לבחון ואף לכרות בריתות אלטרנטיביות עם מתחריו הפוליטיים, ולגבות ממנו מחיר כבד על התנכרותו. למהלך הנועז הזה עשויה להיות השפעה ארוכת טווח. אולי בעתיד יוכלו בנט וחבריו לגרום לנתניהו להבין שהוא לא יכול להתעלם משוועות מצוקה ותחינות הצלה כפי שעשה בפרשת מגרון וגבעת האולפנה, תוך שהוא מסתמך על ההנחה שלציונות הדתית ממילא אין ברירה אלא לתמוך בו.

3.      אבל לכל ההישגים הללו יש מחיר כבד. הברית הפוליטית עם יאיר לפיד נראית כסוג של נישואי כלאים, מין בשאינו מינו. מפלגת 'יש עתיד' רחוקה מלהיות שותפה טבעית של הבית היהודי. על פי השקפתם בנושא המדיני, מקומם הטבעי של לפיד ומפלגתו הוא בשמאל. לפיד תומך במדינה פלשתינית, בהקפאת בנייה ואף בעקירת יישובים שמחוץ לגושי ההתיישבות שבהם חיים כמאה אלף מתיישבים.

התנגדותו לחלוקת ירושלים נראית כאמירה לצרכי בחירות בלבד, שהרי ברור שאין מנהיג פלשתיני שיוותר על ירושלים המזרחית. בנושא היהודי - עם כל הכבוד לרב שי פירון ולשיעורי הגמרא של רות קלדרון - יאיר לפיד לא רק מבקש לחייב בני ישיבות בגיוס לצבא, אלא גם מזוהה עם התנועה הרפורמית, עם נישואין שלא כדת משה וישראל, ועם ערעור הסטטוס-קוו ביחסי דת ומדינה בעוד שורה ארוכה של נושאים.

נפתלי בנט זכה עד כה לתמיכה משמעותית גם במחנה התורני של הציונות הדתית, למרות שבאורחות חייו האישיות הוא לא בדיוק מזוה
במצב בו הציונות הדתית הישנה היתה נאלצת להצטנף בפינה ולספוג מהליכוד עוד יריקה, התגלתה הווינריות של בנט במיטבה. החבירה אל לפיד אילצה את נתניהו לחזור בו מהכוונה לעולל לבית היהודי את מה שעולל בסיבוב הקודם לאיחוד הלאומי
ה עם המחנה הזה (אגב, לא מאוחר לשנות, לפחות במה שמתבקש מדמות ציבורית מרכזית המייצגת את כל הציונות הדתית). סיבה מרכזית לכך היו ההתבטאויות החוזרות שלו בזכות לימוד התורה והישיבות, בזכות אידיאליזם של מסירות נפש בצבא ובהתיישבות, החזרת הנשמה היהודית למדינה, ובאופן כללי - בזכות חיים של אמונה וערכים. משום מה בזמן האחרון הדיבורים הללו נשמעים פחות.

את נאום הניצחון שלו בליל הפריימריס בבית היהודי פתח בנט במשפט שהציב אותו כאנטי-תזה ליאיר לפיד. יש כאלה ששואלים איפה הכסף, אמר אז בנט, אבל אנחנו שואלים - איפה הערכים? כל זה לא מסתדר כל כך עם הברית עם לפיד, אדם שמזוהה עם תרבות ערוץ 2 ועם ערכי הבורגנות התל-אביבית השבעה והנהנתנית. בנט קיבל גיבוי לברית עם לפיד גם במחנה התורני בעיקר משום שהתחושה היתה שאין לו ברירה אחרת. אבל ככל שהדד-ליין להשבעת הממשלה מתקרב והברית בנט-לפיד מצטיירת כמנצחת, עולה החשש שבנט נשבה בקסמו של לפיד, נהנה מכל רגע בזוגיות איתו וכבר לא מצטער כלל על שלא הוקמה קואליציה על בסיס המחנה הימני-דתי-חרדי.

גם לאחר שנתניהו והחרדים שיוועו לקואליציה עם בנט, אפשר היה להזדהות עם הטענה שאסור לציונות הדתית לבגוד בלפיד שעמד לצדה בעת צרתה. אבל לא ברור למה אי אפשר היה לתבוע מלפיד יותר - למשל שלא יטיל וטו על צירוף החרדים לקואליציה.

במהלך המשא ומתן הקואליציוני ניתן היה אולי למצוא הזדמנות שתצדיק את פירוק הברית עם לפיד, אך נראה שבנט ושותפיו לא באמת חיפשו הזדמנות כזאת. לטענה הלא לגמרי משכנעת שעל הפוליטיקאים החרדים אי אפשר לסמוך ורק ללפיד אפשר להאמין, אפשר היה למצוא פתרון באמצעות הסכמים עם הרבנים שהמפלגות החרדיות כפופות למרותם. החבירה ללפיד בשלב הראשון היתה תרגיל מבריק.

אבל ההליכה עם הברית הזו באש ובמים, והחמצת הזדמנות שאולי התעוררה מחדש לחזור ולגבש את המחנה הימני-דתי-חרדי - נראית כטעות, גם אידיאולוגית וגם פוליטית. הציונות הדתית עלולה לצאת קירחת מכאן ומכאן. הקרע העמוק עם החרדים עלול לעלות במחיר כבד בטווח הקצר והארוך, ואילו הברית עם לפיד עלולה להתמוטט ברגע שמסלול מדיני מול הפלשתינים יתחיל לצבור תאוצה.

4.      יש בציונות הדתית מי שבעיניהם הקרע עם החרדים הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לציונות הדתית (כפי שהתבטא רועי שרון במאמר במקור ראשון). אבל טועה מי שחושב שנפתלי בנט יוכל להתעלם לאורך זמן מרחשי הלב של המחנה התורני-לאומי ומדעתם של גדולי הרבנים. נכון שאין לרבנים מעמד רשמי בבית היהודי, אבל לא רק נציגי תקומה אלא גם לא מעטים מבין הח"כים של המפד"ל הם בוגרי ישיבות שקשורים לרבותיהם ולציבור התורני בכלל. בימים האחרונים הולכת ומתגברת בתוך המחנה הזה הביקורת על עצם החבירה עם לפיד, על התכניות לגייס בני ישיבות שלא מתוך הסכמה, ועל הקרע המסוכן שנוצר עם העולם החרדי.

רבני הר המור שיצאו השבוע בגילוי דעת פומבי ברוח זו אמנם לא תמכו גם קודם לכן בבית היהודי, אבל יש להם השפעה רבה בחוגים רחבים ובפרט במכינות הקדם-צבאיות שמהוות מוקד תמיכה חשוב של נפתלי בנט. חלק גדול וחשוב מרבני הציונות הדתית אינם שבעי רצון מהברית עם לפיד שבאה על חשבון הקירבה והשיתוף עם החרדים. הביקורת הזאת לא הפכה ללחץ פומבי שיש לו השלכות על המשא ומתן הקואליציוני רק בגלל הזמן הקצר שנותר עד להשבעת הממשלה.

נפתלי בנט, אורי אריאל וחבריהם יצטרכו כעת לפרוע את הבטחותיהם ולהוכיח שהם אכן יגנו על הישיבות ועל לימוד התורה וימנעו פגיעה בהם. הם יצטרכו לדאוג לצרכי הציבור החרדי ולפעול לאיחוי הקרע איתו. יהיה עליהם להניח את דעתו של המחנה התורני-לאומי החזק והמשפיע, ולחזק את תחושתו שהם מייצגים אותו נאמנה. בלי הגיבוי שלו יהיה להם קשה להצליח בהמשך הדרך.