לדעת לשמוח בחג
לדעת לשמוח בחג
ענייני דיומא

קוראים רבים פנו אליי, חלקם ביקשו וחלקם תבעו להתייחס למתח שהתעורר לאחרונה בין הדתיים והחרדים: מי המייצג הנאמן יותר של תורת ישראל? מי צודק? האם בנושא הגיוס מדובר בחורבן גמור או בתיקון חשוב? האם נוהגים כבוד מספיק בגדולי הרבנים? ואף על פי כן אני מרשה לעצמי לשמוח בהכנות לחג ובספרי החדש 'פניני הלכה' על הלכות המועדים ולהביא מהפרק הראשון שבו דברי תורה מתוקים. וכך ראוי על פי ההלכה, שכן הסבירו הר"ן והרשב"א את ההלכה ששואלים ודורשים שלושים יום קודם הפסח בהלכות הפסח (פסחים ו, א), שאם באו שני שואלים, אחד בענייני הפסח והחג והשני בעניין אחר, משיבים תחילה בעניין החג.

ארבעה חלקים למצווה לשמוח בחג

מצוות עשה מן התורה לשמוח בחגים, שנאמר "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). כשמתבוננים במצווה זו מוצאים שיש בה ארבעה חלקים.

  א. שמחה יתרה לגברים בסעודה ויין

עיקר המצווה הוא לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין תחושת שמחה על כל החג. וכיוון שיש בזה הבדל בין גברים לנשים, אמרו חכמים (פסחים קט, א) שלצורך שמחת הגברים יש לקיים ביום החג סעודה עם יין, ומצווה גם לאכול בסעודה בשר. ואף שזמן הסעודה מוגבל, השמחה שבה מקרינה ומתפשטת על כל החג.

השותה מיץ ענבים לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים ששתו בשיעור זה להורות הלכה. והיו מגדולי החכמים ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד

יש אנשים שטועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר אך מקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו

למחרת (ביצה ד, א). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל). ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית. אבל אין להפריז בשתיית היין ולהגיע לכדי שכרות.

כפי שנראה בהמשך, גם לנשים יש מצווה לקיים סעודות משמחות ולשתות יין, אם הן שמחות בו, אלא שאין זו השמחה היתרה שלהן.

שמחה יתרה לנשים

לשמחת הנשים מצווה לקנות לקראת החג בגד או תכשיט חדש. בבגד אחד מקיימים את המצווה. ואין הכוונה שתלבש את הבגד החדש במשך כל ימי החג, אלא שהשמחה בו משאירה חותם של שמחה על כל החג.

בעבר היה מקובל שהבעל היה קונה לאשתו את הבגד או התכשיט החדש לקראת החג. אבל כיום מקובל יותר שהאישה בוחרת לעצמה את הבגד או התכשיט, כאשר התקציב לכך נקבע על ידי שני בני הזוג לפי רמת הכנסתם. וכדי שהבעל יהיה שותף במצווה, ראוי שיעודד את אשתו לכך.

ויש אנשים שטועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

גם אישה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה: לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים (שאגת אריה סו).

  ב.
השמחה שבסעודות ובבגדים

מעבר לאותה סעודה מיוחדת שהיא עיקר המצווה לגברים, ובנוסף לקניית בגד או תכשיט חדש לנשים, החגים כמו השבת נקראים "מקראי קודש" - שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים. וכיוון שבחג נוספה מצוות "ושמחת בחגך", הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להדר בזה בחג יותר מאשר בשבת.

ולכן על אף שעיקר השמחה היתרה לגברים מתקיים בסעודת היום, מצווה שגם סעודת הלילה תהיה משובחת יותר מאשר סעודות הלילה של שבת. ואף שעיקר השמחה היתרה לנשים בבגד או בתכשיט חדש, מצווה גם עליהן לקיים סעודות חשובות ומשמחות בחג, יותר מאשר בשבת. ואף מצווה שישתו יין אם הן שמחות בו.

וכן אין די לאישה שתקנה בגד או תכשיט חדש, אלא עליה להקפיד על בגדי החג יותר מאשר על בגדי השבת. וכן גברים, אף שהשמחה היתרה שלהם בסעודת היום, מצווה עליהם להקפיד על בגדיהם שיהיו חשובים יותר מאשר בשבת (שו"ע תקכט, א; שאגת אריה סה). וכן נוהגים שהצריך לקנות לעצמו בגד חדש, משתדל לקנותו ולחדשו בחג.

  ג.
שירה ריקוד וטיול

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם הוא בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח. וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים מיוחדים כדי להודות ולהלל לה' בחגים.

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה'" (דברים טז, טו) - תחוג לשון ריקוד, ולכן תיקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. וכיוון שיש בזה שמחה, התירו ביום טוב לטלטל לשם כך תינוק שצריכים לשאתו (ביצה יב, א; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם - מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם - אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג, אם יותר בשירות ותשבחות לה' בקרב בני המשפחה, או בריקודים של שמחת בית השואבה, או בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש מחצית מהיום ללימוד ולתפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכול, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר ממחצית היום.

  ד. מצב רוח חגיגי

מצווה להיות במשך כל ימי החג במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, וכן אמרו בשם הגר"א, שמצוות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר לקיום, מפני שכדי לקיימה צריך אדם להסיר מעל עצמו כל צער, מתח ודאגה ולהיות שרוי כל החג בשמחה וטוב לבב.

ואף על פי כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות ולטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך עלינו לזכור שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קידשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה ותועלת לתיקון עולם. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה ובהכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו.

המתקשים לשמוח בחג בהשפעת החילוניות

כדי לקיים את המצווה כראוי, על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות. להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית.

ויש יהודים שמושפעים מהתרבות החילונית, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל. בציניות הם מעירים לקרוביהם על הופעתם והתנהגותם, ופתאום הם נזכרים בעלבונות ישנים ומתקוטטים על כך, ובנוסף לכך גם הדיאטה שהם מצליחים לשמור תמיד באופן מושלם נפגעת באופן אנוש... זו התוצאה המצערת של החילוניות המנוכרת לקדושת החגים ולערכי המשפחה. הדבר משתקף בדבריהם ובכתיבתם של רוב העיתונאים החילונים.

ככל שנתחזק בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך נוכל להתאפק מלפגוע בקרובים ונרצה יותר להחמיא להם ולשמחם, ועל ידי כך נזכה לקיים את החגים בשמחה ובשלום, ולהמשיך מהם ברכה לכל ימות השנה.

המצווה לשמוח ולשמח

עיקר המצווה בחג היא לשמוח ולשמח, שאין השמחה אמיתית כאשר אין מתאמצים בה לשמח את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון, לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. ויש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים היא בסעודה, שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה היא שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. ועל האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי מתן צדקה. והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף את הכוהנים והלויים בשמחה, ועבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים, כדוגמת הכוהנים והלוויים (בנין שלמה א, לג).